|
|
|
חייב להרגע
לנשום
להתנקות
להתאזן
להוריד הילוך
להבין מה הפך אותי לפצצה מתקתקת בימים האחרונים.
למה השדים של הלילה מתרוצצים לי בראש גם בבוקר?
המלחמה?
התקופה?
המילואים?
בית הדרקון?
איפה הגיטרה שלי לעזאזל? ולא. אני לא אבי סינגולדה.
כשנפגשנו, לא באמת חשבתי להתקרב.
נכנסת לבריכה, וכשיצאת, בין כל האנשים וההתרחשויות מסביב, נעמדתי מאחורייך.
הנחתי את הידיים על הכתפיים שלך ונשאבתי פנימה.
החיבור היה מיידי.
השדים של הלילה בקשו לצאת ולרקוד, אבל לא הייתי מוכן לקראתם
עדיין לא.
טייק 2.
את שוב יוצאת מהבריכה ואני כמו פרפר לאש נעמד שוב מאחורייך.
ידיים אוחזות, נשאב פנימה, שדים שדופקים, מאיימים לשבור אותי מבפנים ומבקשים לפרוץ החוצה.
לא יכולתי להלחם בהם...
הובלתי אותך לסלון
הנחתי אותך לשכב על הבטן
צייתת
זרם עבר לי בעמוד השדרה
הייתי מוצף באנדרנלין.
השדים בחוץ
הטוב, הרע, ואני שבתווך
זה שבא להכאיב לך וזה שבא לנחם אותך.
שניהם הולכים ביחד ומחליפים תפקידים בניהם בתזמון מושלם.
אני לא שולט עליהם
בפעמים שחשבתי שנשבר האיזון,
שהכאב גבר על המרפא, הרגשתי פיזית צביטה בבטן.
רציתי לשמור על איזון מושלם למענך אבל רק.
אני צריך לשלוט בשדים שלי.
אני צריך לשלוט בך.
שמירה על האיזון העדין והשברירי כל כך, מציפה אותי באנדרנלין, ומעיפה אותי רחוק רחוק לקנסז של דורותי.
פיתולי הגוף שלך, הצלילים שהשמעת שהיו מנגינה לאזניים שלי, וקצב הנשימות שלך העידו שהאיזון נשמר, שהשדים אולפו הלילה...
אלה, הציפו אותי בדופמין וסרוטונין וכל הורמון אושר אפשרי שקיים לי בגוף.
תודה לך.
התמכרתי.
הרגשות שלי מעורבים.
אהבה-שנאה, שמחה-עצבות, כעס-השלמה ועוד ועוד ועוד...
Dance of rhe opposite
אבל לא בא לי לכתוב לך על הרגשות שלי
בא לי לכתוב על המפגש הבא שלנו, אם וכאשר.
את תשאירי את הדלת סגורה אבל לא נעולה ואני אכנס לדירה שלך שתהיה רק עם אור עמום מהטלוויזיה שמנגנת פלייליסט שקט לחלל הסלון.
ג'ון הכלב שלך, למרות שהוא אחד המתוקים יהיה בתוך הכלוב שלו (אין לי שום כוונה שיפריע לי הערב).
את תהיי בחדר החשוך שלך, במיטה שלך תחת השמיכה, ערומה כביום היוולדך. מסכת העיניים שלך, זאת שאת לא ישנה בלעדיה תכסה את עינייך.
אני אכנס לחדר
אפשוט את בגדיי
אשאר עם תחתון או שאולי גם אותו אוריד ואכנס למיטה לשכב לידך.
אין לי שום כוונה שנדבר היום.
למעשה אין לי שום כוונה לשום דבר למעט לשכב לצידך ולהרגיש את חום גופך... אבל זו לא הייתה התכנית המקורית, כי לפני שתי דקות הייתי בטוח שאכתוב לך איך אני מתכוון להכנס למיטה, לפשק לך את הרגליים ולחדור אליך באחת, בלי גינוני נימוס והתחשבות.
להכנס ולצאת ממך, לאט ומהר, עמוק ולא עמוק, חזק ועדין, לזיין את הזונה שלי, את זאת שעליה רק אני מחליט, את זאת שהחורים שלה שייכים לי ורק לי, את זאת שתעשה כל מה שאומר לה לעשות. בלי כמעט, ליד או בערך.
לזיין אותך עד שאגמור עמוק עמוק בתוכך או היכן שיתחשק לי באותו הרגע. על הכוס שלך, על השדיים שלך או אולי על הבטן שלך.
אבל אני יודע מה באמת מגיע לך. מגיע לך שאפתח לך את הפה ואגמור לך כמו פרא אדם בתוכו.
כן. רק בגלל שאת לא אוהבת את זה, זה מה שבאמת בא לי לעשות לך. ואחרי שאגמור, אתלבש ואלך, ואשאיר אותך לחשוב על החודש האחרון כשהפה שלך מלא בזרע הלא רצוי שלי.
בלי היי מאמי, בלי ביי מאמי. בלי איך עבר עלייך החודש, בלי שום גרם של דאגה או עניין.
אבל... משהו עוצר אותי מלעשות את זה.
בכל זאת, לא באתי לעולם כדי להרוס אותך.
את מה שמגיע לך על החודש האחרון את תקבלי, אבל לא ממני.
אני רק אשכב שם בשקט לזמן קצוב.
ארגיש את חום גופך, אריח אותך, אולי אצמיד את שפתיי לצווארך בתקווה לעורר זכרון של הטעם שלך, ואז אקום, אתלבש ואצא.
בלי היי מאמי
בלי ביי מאמי
ידעתי שזה יגיע והאמת שערבוביה של רגשות לא ברורים מציפה אותי.
האם תחסרי לי? האם אתגעגע אלייך? כל רגע איתך הרגיש כנצח.
המפגשים איתך... ידעתי איך הם מתחילים ואף פעם לא איך הם יסתיימו. אבל הסיום, שאני עדיין לא יודע איך לאכול, קרוב.
הוצאת ממני את השדים שלי והכנסת את שלך.
ידעתי להוציא ממני את הטוב ביותר שיש לי להציע.
ידעת איך לגרום לי לשנוא אותך עד כאב ולהתחנן שתקבלי אותי שוב אלייך.
אני מסתכל על התמונות שלך ומתמלא בגעגוע... שבורה, הרוסה, מדממת ומצולקת בדיוק כמו שאני אוהב אותך.
אישתי, המשפחה, החברים, הם כווולם שונאים אותך, ואני מכור אלייך עד כאב. זה השבוע אחרון שלנו ביחד, ואני מתכוון להנות מכל רגע איתך, בתוכך.
נכון, עוד לא נפרדנו רשמית אבל זה קרוב, ובטח שנתראה שוב מתישהו. אני יודע שתזכרי אותי כי אין בך את הכוחות לשכוח.
אז כמעט בפעם האחרונה ולראשונה מזה מאה ומשהו ימים, שלום לך.
שלום לך, עזה.
חזרתי ממילואים ליומיים וחיפשתי לי פרטנרית לדרינק קליל.
בשעה 20:30 שלחתי לה הודעה. בשיא הספונטניות היא מאשרת לנו בליינד דייט, ובשעה 22 קבענו להפגש בים.
אני הייתי אחראי להביא 2 כסאות ים ובירה, והיא בקבוק יין וכוסות.
הגעתי לים, אני מחנה את הרכב בחניון הריק לגמרי כשדלת הרכב הצמוד אלי נפתחת והיא יוצאת מהרכב.
המבטים שלנו נפגשים, מנופפים אחד לשניה לשלום, יורדים מהרכב, מחייכים ומתחבקים.
באתי להוריד את הכסאות מהרכב והיא אמרה שאפשר לוותר עליהם.
לא הבנתי למה שינתה את דעתה, אבל שיהיה...
התחלנו לצאת מהחניון הריק (שבנתיים התווסף לו עוד רכב שחנה לידינו) לכיוון חוף הים.
צעדנו 30 מטרים והיא אומרת לי שהיא צריכה לעשות פיפי. הצבעתי לה על מבנה השירותים, והיא הצביעה לי על מערום כסאות חוף, ואמרה לי "שם נקי יותר".
שאלתי; איפה זה שם? והיא מצביעה על החול.
"אני פרי ספיריט, אול נטורל" היא אומרת.
ואני מוצא את עצמי 3 דקות בתוך הבליינד דייט, עומד ליד בחורה שמשתינה בכריעה על החול.
מפה לשם התקדמנו לכיוון החוף ואני שמחתי בלב שהבאתי איתי בתיק גם יין, כיוון שהיא כנראה שכחה.
הולכים מדברים וצוחקים...
השאלות ששאלה העלו בי את החשד שיש לה בעיית זיכרון קלה, שכן התכתבנו בדיוק לפני שעה.
אני הזדהיתי בשמי- והיא שכחה אותו.
היא אמרה שתביא יין- ולא הביאה
היא התלהבה מהרעיון שאביא כסאות ים- ואז ויתרה עליהם.
חשבתי שאחרי הכל, היא נענתה להזמנה לדרינק בים עם זר מוחלט, ורק על זה מגיע לה פרס ישראל ממני.
מפה לשם היא שואלת אותי היכן אני מתגורר, וזה כבר היה יותר מידי עבורי, שכן כתבתי לה לפני 35 דקות קודם לכן מהיכן אני מגיע והיכן מתגורר.
בקשתי ממנה שתכנס להתכתבות ביננו, "תעבור על החומר", ונמשיך בדייט שלנו. היא צחקקה ולא התייחסה.
דקה אחכ היא אומרת לי: "אתה מחייג אלי בטעות", ואני משיב לה: "לא. אני לא מחייג אלייך" ומראה לה את הטלפון שלי.
היא מביטה במסך הטלפון, מביטה עלי, שוב במסך, מיישירה מבט ושואלת;
רגע, אתה לא חגי?
ואני משיב: לא אני איתי. ואת? לא קוראים לך הילה?
והיא משיבה; לא, אני חני.
אני בהלם מוחלט, מעיף מבט לטלפון, ורואה הודעה מלפני 20 דקות מהילה שבה נכתב שהיא יושבת ומחכה לי בחוף.
אני מתקשר להילה, חני מתקשרת לחגי, ומסבירים אחד לשני שנפגשנו עם הדייט הלא נכון....
חני ואני צועדים לכיוון הילה,
חני מסבירה להילה את הסלט,
במקביל משכנעת את חגי שהיא לא עשתה לו ברז,
אני זכיתי בשני דייטים בערב אחד,
והעיר שושן צהלה ושמחה.
אגב, זוכרים את הרכב שהחנה לידי כשצעדתי עם חני לכיוון החוף? נכון, זו הייתה הילה.
והילה, בסט דייט אבר!
הכרנו לפני פחות משבוע, ואוי.. כמה הספקנו.
שמחתי לדעת שלא טעיתי לגבייך.
תחושת הבטן שלי, חרף שלושת השבועות האחרונים בעוטף שהפכו לי אותה, נשארה חדה ולא אכזבה אותי.
נפגשנו אצלך, ובקלילות נדירה פתחת את הבית ואת הלב.
דרינק וג'וינט קטן (ותודה לדר כהן על המרשמים), ונכנסנו למקדש שלך, היכן שיורדות המסיכות, במקום שהשדים יוצאים לרקוד והקסם מתחיל.
הכימיה ביננו הייתה מיידית.
לא היית צריכה לדבר
לא הייתי צריך לומר דבר
השדים שלנו רקדו על המיטה הספוגה בנוזלים שלך, שטפת אותי,
את כולי,
פעם
ועוד פעם
ושוב, וחוזר חלילה...
בחיי שהפסקתי לספור.
הייתי עסוק בך
בצלילים שהפקת.
אוי כמה שנעמת לי.
תודה לך כוכב עולה שלי.
עכשיו בדרום, מחכה לראותך שוב בקרוב.
......................................, ..................... . ................................................( ..................) ............,
.................... ....................!
...............................................?
..........................., ..........................., .......................... .
וזהו.
הילדים התרגשו שאבא חוזר, ובאמת שהתאמצתי להגיע בזמן כדי להיות מהם מעט.
ממש חזון אחרית הימים...
מי היה מאמין שאתאמץ להגיע בעיניים פקוחות לרווחה לזמן מקלחות וארוחת ערב?
אבל זה כבר לא מוזר לי. כל מה שחשבתי עד לפני שבועיים התפייד ויצא דרך החור באוזון.
עכשיו נשאר לאזן את עצמי מעט.
והדינוזאור שאני שואל שאלה:
בתי קפה פאבים פתוחים בכלל?
איזור ראשלצ
מי לא מכיר את המילה הזו היום?
גם ילדה בכיתה ב' שטרם רכשה קריאה תדע לכתוב אותה קדימה ואחורה, ואפילו בכתב רש"י.
הזעם שאצור בי כ"כ זר לי. הוא שורף אותי ליטרלי ומכלה בי כל חלקה טובה, ולא נשארו בי הרבה כאלה.
חשבתי שאני יודע לתעל אותו, למנן לווסת למתן...
כן... גם אני הייתי שבוי בקונספציה.
אחרי קצת פחות משבועיים בעוטף, במהלך אפטר התרעננות קצר בבית, חברה טובה עם רצון טוב, לקחה אותי לשעה ומשהו של מדיטציה אצלה בסטודיו (שהועתק לממ"ד. גם כן "סטודיו" לנפש), אמרה לי שיעשה לי טוב.
קח אויר פנימה
תוציא החוצה
תרגע
וחוזר חלילה...
בין לבין היא מבלבלת לי במוח על כחול, ומים, וסגול, ואור...
ואני? אני מתפלל שתשתוק כדי שבטעות לא אגרום לשואה גרעינית כשאתפוצץ.
שולט עאלק...
כן... גם אני הייתי שבוי בקונספציה.
לפני שנשכבתי להקיא את עצמי לדעת פה, יצאתי ממקלחת קרח. קרח.
הייתי בטוח שהקור יחדור לעצמות ויאזן אותי קצת.
נו למה לא? הרי אני מאוד מודע וקשוב ל"אני" הפנימי.
אבל שוב- הייתי שבוי בקונספציה.
מודע עאלק...
לא בשליטה ולא מודע.
עקב בצד אגודל אני נשרף מזעם שמבקש לצאת לעולם.
אמן שזה יעבוד...
דרקאריס 🔥🔥🔥🔥🔥🔥
אניח את זה בפשטות, בלי משחקים ובלי מניפולציות.
אני זקוק לחיבוק ארוך ושתיקה ארוכה.
אישתי, אהובתי, לא יכולה להכיל אותי ולא אף אחד אחר כרגע.
מי שמרגישה דומה מוזמנת לפנות בפרטי.
אני מהמרכז.
