אני לא שולט שנולד לתוך שליטה.
אצלי זה קרה אחרי מלחמה, ולא רק זו הידועה והמוכרת, אלא זו שממשיכה בפנים הרבה אחרי שהתותחים שותקים.
החיים לימדו אותי להתמודד עם כאב, אבל לא הכינו אותי לרגע שבו הוא יחזור לתקוף אותי דרך מקום שלא צפיתי.
צרחה של נשלטת.
נשמע פשוט? יכול להיות, אבל לא כשיש לך זיכרונות של דם, אש ותמרות עשן, ומשאית שוקו שמעבירה שקיות ולא של שוקו למחנה שורא.
אני גם לא מסתובב עם דגל ביד. אני נשוי. ולכן יש לי חיים שגלויים לכל וחיים נוספים שאף אחד לא רואה.
לא כולם יבינו את זה, וזה בסדר. יש אמת שלא כולם יכולים/יכולים לעמוד מולה.
אני בוחר לחיות את האמת שלי גם כשהיא לא נוחה, גם כשהיא מורכבת, וגם כשהיא דורשת משמעת.
לא רק בגוף, בנשמה.
כשחזרתי אחרי שלושה חצי שנה של שמחת תורה דאז, ניסיתי להמשיך רגיל.
להיכנס לדינמיקה הטובה והמוכרת של כאב ושליטה כאילו שום דבר לא השתנה.
אבל קבלתי פצצה לפנים כי משהו כן השתנה.
בפעמים הראשונות שנגעתי בכאב שלה לא שמתי לב שהגוף שלי כמעט וקפא, ולא כי פחדתי לפצוע אותה.
מנגנוני ההגנה שלי החלו לפעול בלי שבקשתי כי פחדתי להכאיב מחדש לעצמי.
טריגר. פלשבק. נשימה שנתקעת באמצע גרון סגור.
לא שליטה. הישרדות.
אז לקחתי צעד אחורה. חייב שקט. זקוק לזמן שיקום. לא של הגוף, של הראש.
היום אני חוזר לעצמי. לא מהר. לא בצלצולים.
עקב בצד אגודל כמו קטוע רגליים שלומד ללכת עם פרוטזות.
אני אהיה יותר חד. יותר מודע. יותר מסוכן, אבל גם יותר יציב.
עכשיו כשהכל על השולחן,
תדעי שאני לא מחפש כל אחת.
אני מחפש רק את זו שמבינה שהחיים לפעמים מחולקים לשניים. מה שרואים, ומה שבוער מתחת לעור.
את זו שלא נבהלת מהאמת אלא נדלקת ממנה.