|
|
|
1) אני נשוי
2) אישתי שהתחילה איתי את המסע לעולם הבדאסמ החליטה לקחת פסק זמן ואני נשארתי עם החיידק.
3) אני נשוי
4) מחפש מישהי שתענה על הצורך שלי בלהעניק (בין היתר גם כאב)
5) לא נשואה (כדת משה).
5) לא יכול לתחזק מערכת יחסים עם פרפרים פרחים ושאר ירקות, אבל בהחלט אעשה הכל כדי לדייק את הצורך שלך.
6) סופש אני עם רק המשפחה
6) מפגשים אצלך או במלון פעם בשבוע/יים הכל לפי הזמינות והפניות.
בהצלחה לשני הצדדים 💖
לפני שנים סעדתי בן משפחה שלי ששכב על ערש דווי חולה במחלה סופנית.
באחד הלילות בהן היינו יחד,הוא היה חסר מנוחה בצורה קיצונית. הוא אמר לי "הלילה זה הלילה האחרון. לא אזכה לבוקר". נפרד ממני וצרח את נשמתו מכאבים במשך כל הלילה.
המדדים שלו החלו לצנוח בסביבות השעה 03:00 וחשבתי שהגיעה השעה להתקשר לילדיו שיגיעו להפרד, וכך עשיתי.
ילדיו הגיעו, אחיו, כולם מסביב למיטה.
השעה הייתה 05:00 והחלטתי לרדת לנסות לתפוס תנומה ברכב שבחניה.
עצמתי עיניים עד השעה 07:30, וכשנאמר לי שאין שינוי במצבו והוא ישן החלטתי לנסוע הביתה. בסביבות אחהצ התקשרו והודיעו לי שהוא...
ער.
ער?
חזרתי לבית החולים בערב בסביבות השעה 19:00 נגלה לעיניי מחזה הזוי.
בן המשפחה יושב על המיטה, מחייך, מתקשר, מדבר, מתלוצץ, כאילו הוא לא היה עם רגל ושני שליש בקבר אך לפני מספר שעות.
לא הבנתי מה אני רואה.
נס רפואי?
נס אלוקי?
מה לעזאזל קורה פה???
סיימתי את הביקור ב21:00 ונפרדנו בחיוך ונשיקה.
ב02:00 התקשרו להודיע שהוא נפטר.
איך?
הרי הוא היה אמור להפטר לבית עולמו אתמול! ועוד, הרי הוא ישב אך לפני כמה שעות כאילו אין לו רבע מיליגרם של סרטן בריאות, בלבלב, בכבד ובראש.
את התשובה קיבלתי עם ההסבר לציטוט מתהילים.
"תוסף רוחם יגוועון". קרי, רגע לפני המוות יש אנשים שמקבלים תוספת רוח. ולכן אל יקשה בעיניך שהוא ישב, תקשר והתלוצץ כאילו מעולם לא חלה.
וגם אני קיבלתי רק אתמול מתוספת הרוח, רק כדי להתבשר היום על לכתו הפתאומי של חבר, שהיה ועודנו לי כאח.
נוח בשלום על משכבך אחי היקר
לעולם נפשי חולת אהבתך.
אתמול אחהצ בהחלטה של רגע ובלי שום תכנון עליתי לירושלים.
סגרתי לי בית מלון מרחק הליכה מהכל
ואחרי ארוחת הערב הלכתי לשוק מחנהיודה.
טיפה ועוד טיפה דרינק ועוד דרינק שליש ועוד חצי,
לחיים ועוד לחיים
קבוצת תיירים- לחיים
קבוצת חיילים- לחיים
קבוצת צליינים- לחיים
קבוצת NA- האמאמא של הלחיים
הודות לבנות הניכר שבאו לתור את הארץ דברתי בכל שפה מדוברת על פני הכדור (לפחות זה מה שהייתי בטוח שאני עושה).
בקיצור, אין לי מושג ככ מה קרה בהמשך, אבל סימני הנשיכה איתם קמתי בבוקר המוחרת או המוחורת, למי שאוהב להתפס על דקויות, אמרו לי שכדאי לי לעשות את זה בתדירות גבוהה יותר.
Jerusalem, je t'aime
לפני חצי שנה משהו הרגשתי שמשהו השתבש אצלי.
זה התחיל כשלא הייתי מסוגל להעניק כאב כבעבר.
כל אנחת כאב שלה הייתה שולחת אותי לימי המלחמה הראשונים.
לא פאקינג אזעקות, לא קולות ירי, אנחת כאב שלה, שעד לפני זמן מה הייתה כמו עוד שיר בפלייליסט המדיטציה שלי, הייתה שולחת אותי במעלית לגיהנום הפרטי שלי. כך קראתי לזה אז.
לא היה לי מושג בכלל מה מחכה לי מעבר לפינה.
אז אותו גיהנום פרטי (שם, אני יודע שאפגוש את רובכם), שכלל התקפי החרדה (שהיו לי זרים לחלוטין), התרככות, התכנסות, השתבללות, פרצי בכי, ורצון עז לברוח מהמקום של המעניק...
בכיתי והיא חבקה אותי, הקאתי והיא קלחה אותי, הכילה אותי, עטפה אותי, והרגשתי כמו תינוק שציצי עבורו זה רק שקית אוכל.
אבל אז זה החמיר ואת כל הנ"ל, החליפו התקפי זעם.
ואני לא בחור אלים...
הדברים שיצאו ממני גרמו לי להבהל מעצמי.
לא היה לי מושג שגדלה אצלי מפלצת.
אחת כזאת שמגיעה להכאיב אבל לא בקטע טוב.
פחדתי מעצמי
פחדתי ליצור מגע
פחדתי להיות בסיטואציה בה אצטרך לרסן אותה.
ברחתי
ברחתי ללילות בלי שינה
לסמים
לאלכוהול
לכדורים
לכל מה שחשבתי שיהרוג את המפלצת ההיא.
אבל אלה רק האכילו את הכלבה.
יצאתי מהבית
לא יכולתי לשאת את המחשבה שבמבט אחד אני יכול לשתק מפחד את הילדים שלי.
יצאתי להורים
ומשם לחברים
נדדתי לאחים
שוב להורים
ותמיד סגור
לבד
עם עצמי
שבעה מדורי גיהנום עברתי בלבד הזה.
לילה אחד היו לי חלומות ביעותים. לא שזה היה מוזר עבורי לקום רטוב, מזיע את החיים שלי מסיוט שהורכב מתמונות וקולות של אותו יום לפני שנה וחצי.
אלא שהפעם קמתי וקלטתי שהשתנתי על עצמי.
בן 43, סהכ בריא, מאוד חזק, שקישט את המיטה בבית של חבר שלו בכתם צהבהב בגודל של הכינרת ועוד בימי הזוהר שלה.
אמרתי לעצמי שמפה אחד משני הדברים הולכים לקרות.
או שאני נפרד מהעולם או שאני יוצא לקרב על החיים שלי, שבסופו לא מובטח לי שאנצח, אבל מובטח לי שלא אפול בקרב בלי להלחם עד טיפת הדם האחרונה- תרתי משמע.
אני נלחם יום יום.
יוצא לעבודה
חוזר לילדים
חוזר להיות אבא
חוזר לשתף
חוזר לכתוב
בוחר בחיים
מסתכל לשדים בעיניים ואומר לבני הזונות האלה שאם את יהורם גאון לא מנצחים, אז אותי? השד שסרסר באמא שלהם? נו come on....
בערב ירדתי לדרום
כאוס
המולה
צבע אדום
ריח שריפה
עלינו על רכב, אני ועוד שני מתנדבים ונכנסנו פנימה לאזור מלחמה כדי לתת מענה רפואי למי שנמצא.
לא ידענו לקראת מה אנחנו הולכים.
על כל אדם חי שחבשתי כיסיתי בכיסוי מאולתר 4 שלא היו בין החיים.
אלה ששפר עליהם מזלם היו אלה שהיה קל לזהות.
הם נראו כישנים.
את חסרי המזל לא היה ניתן לזהות.. לי לפחות... סתם אזרח ללא ידע פורנזי.
אני מנסה להמשיך לכתוב ולא מצליח.
הלב שלי הולם כל כך חזק כאילו מבקש לקרוע לי את בית החזה.
אני חייב להוציא את זה מהמערכת שלי
לאחר אין ספור שיחות זה עדיין שם. מסרב להפרד ממני.
והנה אזעקה שמחזירה אותי לקרקע המציאות בסטירה.
פרדוקס אכזרי
יצאתי למצעד החיים הפרטי שלי ואני אנצח בו
ככה בחדר לבד,
זרוק בריצפה עם גיטרה ביד
ידעתי בלב אני לא עוד אחד
צעקתי בלילה
רציתי שמישהו ישמע
את מה שיושב לי בתוך הנשמה
אם מישהו ישאל האמת אשמה
צעקתי בלילה
כשהחושך שרף לי בפנים
ידעתי הכל מלמעלה
וכשכולם היו ישנים
צעקתי בלילה
חייב להרגע
לנשום
להתנקות
להתאזן
להוריד הילוך
להבין מה הפך אותי לפצצה מתקתקת בימים האחרונים.
למה השדים של הלילה מתרוצצים לי בראש גם בבוקר?
המלחמה?
התקופה?
המילואים?
בית הדרקון?
איפה הגיטרה שלי לעזאזל? ולא. אני לא אבי סינגולדה.
כשנפגשנו, לא באמת חשבתי להתקרב.
נכנסת לבריכה, וכשיצאת, בין כל האנשים וההתרחשויות מסביב, נעמדתי מאחורייך.
הנחתי את הידיים על הכתפיים שלך ונשאבתי פנימה.
החיבור היה מיידי.
השדים של הלילה בקשו לצאת ולרקוד, אבל לא הייתי מוכן לקראתם
עדיין לא.
טייק 2.
את שוב יוצאת מהבריכה ואני כמו פרפר לאש נעמד שוב מאחורייך.
ידיים אוחזות, נשאב פנימה, שדים שדופקים, מאיימים לשבור אותי מבפנים ומבקשים לפרוץ החוצה.
לא יכולתי להלחם בהם...
הובלתי אותך לסלון
הנחתי אותך לשכב על הבטן
צייתת
זרם עבר לי בעמוד השדרה
הייתי מוצף באנדרנלין.
השדים בחוץ
הטוב, הרע, ואני שבתווך
זה שבא להכאיב לך וזה שבא לנחם אותך.
שניהם הולכים ביחד ומחליפים תפקידים בניהם בתזמון מושלם.
אני לא שולט עליהם
בפעמים שחשבתי שנשבר האיזון,
שהכאב גבר על המרפא, הרגשתי פיזית צביטה בבטן.
רציתי לשמור על איזון מושלם למענך אבל רק.
אני צריך לשלוט בשדים שלי.
אני צריך לשלוט בך.
שמירה על האיזון העדין והשברירי כל כך, מציפה אותי באנדרנלין, ומעיפה אותי רחוק רחוק לקנסז של דורותי.
פיתולי הגוף שלך, הצלילים שהשמעת שהיו מנגינה לאזניים שלי, וקצב הנשימות שלך העידו שהאיזון נשמר, שהשדים אולפו הלילה...
אלה, הציפו אותי בדופמין וסרוטונין וכל הורמון אושר אפשרי שקיים לי בגוף.
תודה לך.
התמכרתי.
הרגשות שלי מעורבים.
אהבה-שנאה, שמחה-עצבות, כעס-השלמה ועוד ועוד ועוד...
Dance of rhe opposite
אבל לא בא לי לכתוב לך על הרגשות שלי
בא לי לכתוב על המפגש הבא שלנו, אם וכאשר.
את תשאירי את הדלת סגורה אבל לא נעולה ואני אכנס לדירה שלך שתהיה רק עם אור עמום מהטלוויזיה שמנגנת פלייליסט שקט לחלל הסלון.
ג'ון הכלב שלך, למרות שהוא אחד המתוקים יהיה בתוך הכלוב שלו (אין לי שום כוונה שיפריע לי הערב).
את תהיי בחדר החשוך שלך, במיטה שלך תחת השמיכה, ערומה כביום היוולדך. מסכת העיניים שלך, זאת שאת לא ישנה בלעדיה תכסה את עינייך.
אני אכנס לחדר
אפשוט את בגדיי
אשאר עם תחתון או שאולי גם אותו אוריד ואכנס למיטה לשכב לידך.
אין לי שום כוונה שנדבר היום.
למעשה אין לי שום כוונה לשום דבר למעט לשכב לצידך ולהרגיש את חום גופך... אבל זו לא הייתה התכנית המקורית, כי לפני שתי דקות הייתי בטוח שאכתוב לך איך אני מתכוון להכנס למיטה, לפשק לך את הרגליים ולחדור אליך באחת, בלי גינוני נימוס והתחשבות.
להכנס ולצאת ממך, לאט ומהר, עמוק ולא עמוק, חזק ועדין, לזיין את הזונה שלי, את זאת שעליה רק אני מחליט, את זאת שהחורים שלה שייכים לי ורק לי, את זאת שתעשה כל מה שאומר לה לעשות. בלי כמעט, ליד או בערך.
לזיין אותך עד שאגמור עמוק עמוק בתוכך או היכן שיתחשק לי באותו הרגע. על הכוס שלך, על השדיים שלך או אולי על הבטן שלך.
אבל אני יודע מה באמת מגיע לך. מגיע לך שאפתח לך את הפה ואגמור לך כמו פרא אדם בתוכו.
כן. רק בגלל שאת לא אוהבת את זה, זה מה שבאמת בא לי לעשות לך. ואחרי שאגמור, אתלבש ואלך, ואשאיר אותך לחשוב על החודש האחרון כשהפה שלך מלא בזרע הלא רצוי שלי.
בלי היי מאמי, בלי ביי מאמי. בלי איך עבר עלייך החודש, בלי שום גרם של דאגה או עניין.
אבל... משהו עוצר אותי מלעשות את זה.
בכל זאת, לא באתי לעולם כדי להרוס אותך.
את מה שמגיע לך על החודש האחרון את תקבלי, אבל לא ממני.
אני רק אשכב שם בשקט לזמן קצוב.
ארגיש את חום גופך, אריח אותך, אולי אצמיד את שפתיי לצווארך בתקווה לעורר זכרון של הטעם שלך, ואז אקום, אתלבש ואצא.
בלי היי מאמי
בלי ביי מאמי
ידעתי שזה יגיע והאמת שערבוביה של רגשות לא ברורים מציפה אותי.
האם תחסרי לי? האם אתגעגע אלייך? כל רגע איתך הרגיש כנצח.
המפגשים איתך... ידעתי איך הם מתחילים ואף פעם לא איך הם יסתיימו. אבל הסיום, שאני עדיין לא יודע איך לאכול, קרוב.
הוצאת ממני את השדים שלי והכנסת את שלך.
ידעתי להוציא ממני את הטוב ביותר שיש לי להציע.
ידעת איך לגרום לי לשנוא אותך עד כאב ולהתחנן שתקבלי אותי שוב אלייך.
אני מסתכל על התמונות שלך ומתמלא בגעגוע... שבורה, הרוסה, מדממת ומצולקת בדיוק כמו שאני אוהב אותך.
אישתי, המשפחה, החברים, הם כווולם שונאים אותך, ואני מכור אלייך עד כאב. זה השבוע אחרון שלנו ביחד, ואני מתכוון להנות מכל רגע איתך, בתוכך.
נכון, עוד לא נפרדנו רשמית אבל זה קרוב, ובטח שנתראה שוב מתישהו. אני יודע שתזכרי אותי כי אין בך את הכוחות לשכוח.
אז כמעט בפעם האחרונה ולראשונה מזה מאה ומשהו ימים, שלום לך.
שלום לך, עזה.
