היא עדיין חצי ישנה כשהיא נמתחת בתוך החולצה שלי, שוקעת חזרה לתוך הכרית כאילו תוכל לברוח מהבוקר. אני מניח יד על הירך שלה, חום כף היד שלי נבלע בעורה. אני מרגיש את השריטה ההיא—קטנה, מוזנחת, כזו שלא טרחה לטפל בה כי "זה כלום, יעבור מעצמו." אני נוגע בה קלות עם האגודל, והיא מתכווצת לרגע, ממלמלת מתוך נמנום.
"ילדה שלי, תטפלי בזה היום."
היא נאנחת, מגלגלת עיניים לתוך הכרית, אבל אני יודע שתקשיב. אני יודע שאם לא, אני אעשה את זה בעצמי.
אני מושך בעדינות את הגופייה—את הגופייה שלי, שאיכשהו הפכה להיות שלה—ומביט בעור שמתחתיה. סימנים. סימנים שלי. נחתכים בקלות לתוך העור שלה כמו שירה שנכתבה בלילה, רכים, כהים, מסמנים מקומות שבהם אחזתי, הובלתי, אולי גם עצרתי. סימני אהבה קשוחה, שנושאים איתם זיכרון של רגש עמוק יותר ממילים.
אני עוקב אחריהם במבטי, נמשך לפס הדק שמתחיל בקו הלסת ונעלם מתחת לבד. הצד של השד שלה חשוף, עגלגל, גאה. יפה בצורה שלא צריך להלביש או לעדן. הוא מספר סיפור, הגוף שלה כולו מספר סיפור. השנים שחלפו, הלילות שחולפים.
אני מושך אותה אליי, היא מצטנפת לתוך החזה שלי, ואני יכול להרגיש את ההיסוס הקל שבין השינה לערות. "ארוחת בוקר." אני מודיע, והיא מגניבה יד עצלה לבדוק אם אני באמת קם.
אני קם.
במטבח אני שומע אותה מתרוממת באיטיות, נגררת אחרי הריח של הקפה ושל משהו שחיממתי עבורה. כשהיא מתיישבת לשולחן, אני מעביר לה צלחת, לא משאיר לה מקום להתחמק. "תסיימי." אני מזהיר ברכות, נותן לה מבט שמבהיר שאין מקום למשחקים. היא מהנהנת, אוכלת, ואני רואה איך כל ביס מותח אותה חזרה לתוך היום.
בזמן שהיא אוספת את הצלחת אני שואל, "הכנת את החומר למחר?"
היא קופאת לרגע. שכחה.
אני לא אומר כלום, רק מושיט לה את הלפטופ מהשולחן. היא רוטנת, אבל פותחת אותו, מתיישבת. אני מכין לנו עוד קפה, מתיישב לידה, נותן לה לעבוד בידיעה שאני כאן, שהיא לא לבד.
לפני שהיא חוזרת לחדר להתלבש, אני מושך אותה אליי, מניח נשיקה על המקום שבו הלילה השאיר את חותמו. "טפלי בשריטה," אני מזכיר, וקולו של חיוך מחליק לפנים שלה כשהיא נושפת, רכה, מובסת. "כן, כן..."
אני עוקב אחריה כשהיא מתרחקת, ויודע—לא משנה כמה תמשוך בחבל, אני תמיד אחזיק אותו.