ויסות חושי

חמישי בערב. דייט שני עם הונילי התורן. 

אני לא יודעת לאן לכוון את המבט. 

היתה הופעה נהדרת של הדר נויברג. החליל העתיק שלה ניגן לצד קונטברס, תופים וגיטרה. אני אוהבת כשג'אז מקורי משחק לי בראש עם השפעות מאירלנד ואז משום מקום מגיחים מעווילים אתניים. אני אוהבת מוסיקה שנוגעת בתדרים של כאב ודופק הלב. עצמתי עיניים ונעתי לקצב המוסיקה. מרגישה את התווים על 200. דומעת וצוחקת. 

בכניסה לאולם, הוא חיכה לי עם פונץ' חם שהכיל פולי הל שלמים ותפוחי עץ. הרגשתי בת 100. יש מצב שזה באמת היה ממוצע הגילאים שם אבל אני ביקשתי את ההופעה הזאת ולרגע לא אכפת לי להיות בת מאה.

בסיום ההופעה נסענו לרובע הסטודנטיאלי. בפיצה הכי טובה בעיר, אכלנו לחם מוצרלה וסלט בוראטה. האמת היא שרציתי להזמין פיצה אבל חישבתי עם עצמי שיש לי ריצת חצי מרתון על הבוקר וכל השומן הזה....עם הריצה, פחות. אז ויתרתי. 

והיה נחמד. באמת נחמד. 

שיחה אינטיליגנטית, ערכים דומים, סיפורים מעניינים ובדיחה פה ושם. והכל היה נחמד. 

אפילו כשהוא נפרד ממני, ליד הרכב, ניסה לנשק והתבלבל כולו, היה נחמד. 

וזה כל מה שזה היה. נחמד. פרווה. אוף.