"אני חרמנית" את כותבת לי.
"כל כך חרמנית."
"את עוד בשירותים" שואל ואומר, יודע שלא תצאי בלי להגיד לי.
"כן, מביך לי, אני עם אוזניות כדי לשמוע אותך" אומרת בזמן שאת מודיעה לי מי נכנסת לשירותים ומי יוצאת.
"יופי, שובבה." לדעת שאת בשירותים בבסיס. כשנכנסות ויוצאות חברות. ואת כולך רטובה ומטונפת. מחכה לסימן, נוטפת. מחכה לרגע. שתוכלי להתנפל על עצמך עם האצבעות, כי לא נוגעים עד שלא מקבלים אישור.
"את יכולה לגעת." אני נותן לך את האישור. את הרגע.
"אפשר.. לראות אותך?" את שואלת, כמעט בחשש, כבר לא מצליחה לעצור את המחשבות שלך שקופצות לך בראש. ומחרמנות את כל גופך, באמצע יום עבודה.
"ואם אצליח מותר לגמור גם?" את ממשיכה ושואלת כמו ילדה טובה, כמו כלבה מחונכת. כי את יודעת שעל כל פעולה צריך לבקש רשות.
לגעת. לאונן. לגמור. כל פעולה היא בקשה נפרדת.
"זה סרטון מיוחד" אני אומר לך. " הוא לא מעכשיו, אבל את תגעי בעצמך ותגמרי." אני כותב לך בזמן שאת נעה כנראה בחוסר נוחות בשירותים המלוכלכים.
"אוקידוקי, לא אצא ממנו עד שאגמור דאדי." את מכינה את עצמך.
"תראי אותך. חרמנית. מטונפת. בשירותים, בבסיס. נוגעת בעצמך."
"אני חרמנית ממש ממש ממש ממש. זה לא כמו בבית השירותים, אבל אני חרמנית מטונפת של דאדי."
"מטונפת שאת." אני אומר, ושולח את הסרטון. את רואה אותו מטושטש לפני שאת תלחצי עליו ותפתחי אותו.
"נכון נכון, והשירותים קצת מסריחים... ובנות באות לעשות פיפי ואני מנסה להתרכז בעצמי!" אמרה הכלבה המטונפת מרימה לעצמה. כל הכבוד...
"את מבינה כמה כלבה חרמנית וסוטה את."
את מוודאת עוד פעם. "אז יש אישור לגמור?"
אני עונה לך בצורה חד משמעית "רק לגמור. אין לך אישור לא לגמור."
עוברת דקה. את שוחה ברטיבות, לא מבינה מה נרשם בכלל, עם כל החרמנות שלך.
"אני אוהבת את זה" מגיבה על מה שאמרתי.