לפעמים עם עצמי כשאני

”ועד כמה הוא ענק?” שאלתי.

"כשתבוא תוכל לרדת  לראות", הוא ענה,  "הוא לא ענק"

אני מתחת לבניין, דקה עולה 

רק לקחת נשימה 

נשימה זה דבר כל כך פרטי ועם זאת משותף

אנחנו חולקים אותן עם כולם

שלוש היינו, יצירות.

אנשים שכמותנו אומרים עליהן משוגעים.

רוב האנוש נוהים לטובת דעת המון 

חושיי וחוקיי הם סורגי התבונה באידאה 

האם יש פתרון? האם יש בעיה?

כל אחת חיה בסרט שלה, את יכולה לרקוד על פי התהום שבך.

לאף אחת אין אמת נכונה יותר.

החבר שלי מוזר 

יש לו שיער פנים ארוך וחלק יחסית 

אני יודעת שלאנשים יש כל מיני סוגים של שיער במיוחד גם שיער ערווה 

אני אוהבת את החבר הזה 

הוא חבר שלי

אני חברה שלו 

חברותא לשטויות 

רבות 

             נשים

                        אומרות

שהן

           לא

                מבינות

למה  

            אתם

גברים

            שולחים   

לנו 

         תמונות

של   הזין

BUT I DO

 אני מבינה.

בימים האחרונים אני כל הזמן רוצה להתקשר אליך 

כאילו אתה חבר 

ולספר לך באמת 

להתקשר לשתף, ולהתלהב ולספר מה חשבתי, איך זה מתקשר אליך, לשוחח על זיכרון כזה או אחר, לשתף בתובנות והבנות שיגעתי ומצאתי להן מילים.

התרגשות כזו, של אהבה ורצון לחלוק בנפש ביחד, לשמוע אותך, את המילים הטובות שלך, את הטון הרגוע שלך 

אני אוהבת אותך, אתה יודע? לא אתה לא יודע 

אני מטפלת עכשיו בעצמי 

הלכתי לרופאה לפני כמה ימים ואפילו ירדתי מכל התרופות 

עכשיו אחרי הבדיקות יתאימו לי מחדש 

הייתי רוצה לחבק אותך עכשיו 

אז הייתי נרתעת מהחיבוקים, נגעלת מהנשיקות 

ספק זורמת ספק מפעילה לחץ נגדי מתון 

הייתי שפחה לרגשות האשמה ולבלבול המיני 

הייתי רוצה שנדבר על התקופה ההיא, שבאתי לגור איתך בטבריה.

רק שנינו ביחד בבית, בית קו שני לחוף, רואים את הכינרת מהמרפסת אבל מעולם לא עברתי את גדר הברזל הלבנה ההיא, מעולם לא הלכתי את החמישה צעדים האלו לחוף ובמשך כל אותה שנה לא נכנסתי למים אפילו פעם אחת.

הייתי רוצה שנדברע על היומולדת שלי שקבענו שנסע ביחד לחרמון ובבוקר ההוא איך התעוררתי כשאני מכוסה בשלולית של דם וכאובה.

ואמרתי לכם שתלכו בלעדיי ולא הסכמתי לצאת מהמיטה.

לא ידעתי איך לפעול. 

איך לבקש במילים שתלכו ותתנו לי זמן להסתדר ואולי כדור ואולי מים ואולי חיבוק ואולי עזרה ואמפתיה

היום אני יודעת להגיד שיכולתי אפילו לבקש ממכם לצאת לקנות איזה דבר או סתם לתת לי את המרחב לגשת לשירותים ולמקלחת מבלי שתסתכלו 

אז לא ידעתי שאני יכולה לשתף במה עובר עליי

לא אמרתי כלום חוץ מ'לכו בלעדיי'

לא ידעתי לבקש

מה או איך

או לתקשר ולהכיר ברגשות שלי ושל אחרים

לא ידעתי להגיד שאני יודעת שאתם מחכים ורוצים לציין כמה אני מעריכה 

אולי חשהתי והרגשתי את זה אבל בראש שלי היה אסור ולרק רציתי שתמשיכו בלעדיי שאני לא אפריע.

בכלל לדבר אתכם מעבר לתבנית וההתניות שנוצרתי להן

במקום, זה הפך לכדור שלג מתגלגל של הימנעות וכעס 

אני לא זזתי במשך שעות ואתם התעקשתם ודרשתם וניסיתם.

בסוף הכל נהרס, שנאתם אותי ויצאתם מהבית בלעדיי לא מבינים למה אני עושה לכם את זה שוב.

זה היה אמור להיות מאורע ממש חשוב וטוב, חיכינו לזה בציפייה.

אני אישית אף פעם לא הייתי בחרמון, ועוד היה שלג באותו הזמן ואנחנו היינו קרובים ואתה ממש התאמצת, למרות שהיית כל כך חולה 

ואפילו האחים שלי באו אחרי שבדרך כלל אני לבד  ואני סתם שוכבת במיטה ולא מוכנה לזוז.

הייתי טובה בלשכב במשך שעות על ימים מבלי לזוז.

נשימות מדודות.

כך למדתי מילדות

אני עדיין טובה בזה למרות שאני לא רוצה לתרגל את זה יותר.

באותו היום זה יצר קרע נוסף בתוך מרבד החורים שלנו שהיה בו אין מאין מהול בנסיון כושל אילמות וכעס וייאוש וניתוק וכל כך הרבה אלימות מופנמת, מופנית כלפיך בכל מיני דרכים עקלקלות 

שתי ישויות מלאות מחסור, מנסות לתת מעצמן וביחד עם זאת כואבות את נגיסות השני בעצמות ובלב.

וואו כמה רעל זכור לי מהשיחות האחרונות איתך

זה כואב.

זה היה בתקופה שהחומות שלי החלו להסדק והתחלתי לראות את מרחב הגוונים של הדיסוציאציה

שבה התקופה שהדמויות השונות החיות בקרבי החלו לדבר בניהן בדרך כזו או אחרת 

אתה לא היית שותף לדרך באותו הזמן, אתה קיבלת שיחה אחת הטלפון פעם בשבוע או חודש או לא יודע כמה זמן 

הקול הכי קר ושונא שיכל לצאת מגרוני.

רק רצית שנהיה בקשר, שנדבר.

ביקשת לדעת מה קורה 

כ זה היה לפני

לפניי שהיית גוסס באופן רשמי, כלומר, יותר גוסס משהיית תמיד, שזו רמה גבוהה מאוד של להיות כמעט מת אבל חיי מאוד, והחזקת כך מהרגע שאנחנו מכירים.

הייתי רוצה לומר לך סליחה, לומר שזה היה חשוב ומוערך 

שזו הזדמנות שפוספסה גם בשבילי וגם בשבילכם ואני מצטערת על כך 

שאני רואה את ההשקעה שלך.

תודה.

ואני מצטערת. 

לילה 

בקרבי שני סירים ושקית לחמניות 

מילים שנחשבות ונעלמות או נכתבות ונגנזות 

ואני מחביאה בערימת אוכמניות

תוך כדיי

אבל כשהפה הוא טוב ומלאים הצרכים ויכולים לחשוב ולהרגיש את הרצון בתוך הגוף וזה טוב.

הימים האחרונים היו ימים של חשבון נפש 

שינוי זוויות הסתכלות

אימות ועימות פנימי 

כתבתי כאן משהו שפגע מאוד במישהו מהפורום ולמדתי מאוד מזה.

מחשבות על המקום שאני נותנת והמקום שאני לוקחת

כשפתחתי פה בלוג בכלל לא חשבתי על זה, רציתי איזשהו פורמט נגיש ונוח בשבילי לשמור מחשבות ותיעוד בשביל עצמי, בשביל להכיר ולזכור

ופתיחת הבלוג פה הייתה דרך להתחייב לכתוב עוד בשביל עצמי.

זה לפחות מה שחשבתי בהתחלה.

מאז הרבה דברים קרו 

עוד ועוד השפעות דו כיווניות לימדו אותי שהבלוג פה הוא ממש לא סתם עוד דרך נוחה לקטלג ומרובה באינטראקציות חודרות דרך המסך 

נורא קח להסחף.

במובן מסויים החשבתי את באי הפורום כפיונים אינטרנטיים במרחב נפרד 

אבל ברור שזה לפחות לא כל התמונה 

הריי אפילו אני עצמי הגבתי לאחת המשתמשות פה שחיפשה צלע עם פלפל בתמונה של הצלעות שלי

אולי אני משקפת לעצמי ניתוק. 

האם הניתוק שלי הוא סטייה? תוצר של אלימות ודיכוי ועליי לחרף את נפשי כדיי להגן עליכם מפניו?

הבנתי שעליי לעשות את ההפך מחרוף ושזה בעצם אותו דבר. 

בעצם זה שאני אגן עליי היטב אני אגן גם על אחרים מפניי כי הם לא יזכו בכלל להכיר את החלקים הפגיעים? זה מה שאני רוצה? לא. זה מה שאני חושבת שנכון לעשות? מה באמת מיטיב?

 אם אנחנו בוחרים את תפקידנו אני בוחרת מודעות, למרות שזה כואב.

זה גם ככה כואב פאקינג שיט, אבל כן ננסה ונבחר להאמין שאפשר ריפוי 

או חתירה להחלמה?

מילים כאלה כמו המשפט האחרון לעיתים מובילות אצלי אחיזה של סלסלי המוות הכורכים בקיומי ולהם אני אומרת שהרצון למות הוא דחף בריא להשיל מעליי שורשים רקובים ועלים חולים

לקחת אחריות על מעשיי.

לפני כמה ימים כתבתי כאן משהו פגע במשתמש אחר.

באופן פומבי ומביש.

הצד הזה, החלון הדו כיווני, הייתי כאילו עיוורת כלפיו. השתמשתי בו במובן מסויים, הריי יש סיבה שבחרתי בבלוג ולא ביומן גם מעבר לזה  שברור שיומן הוא מעמסה קשה לתחזוק נפשית ופיזית.

יחד עם זה באה גם אחריות לחשוב מה אני שמה כאן.

אז בינתיים לקחתי כמה ימים לחשוב