תלויה בין שמים לארץ

מסתכלת עליו הולך
יודעת שאולי זו גם הפעם האחרונה.
רוצה לתפוס בידו, לסובב אותו אלי ופעם אחת להיות מסוגלת לומר את כל מה שקורה מבפנים.
אבל שוב השדים עולים והפחדים משתקים וכל מה שאני שומעת שיוצא מפי אלו אותם משפטים דפוקים:
"עם רגשות לא מתווכחים"
"תרגיש חופשי לקום וללכת.."
ולא, אני לא בחורה מניפולטיבית שמרגישה פיספוס שאולי עם המשפט הנכון הייתי מצליחה להשאיר אותו...
אבל ראבק... פעם אחת להיות מסוגלת להוריד את המסיכה ופשוט לתת לאמת שלי לצאת.
לא לשחק את "החזקה", זו שלא בוכה בפני גבר על שהחליט שנגמר.
ואם לומר לו את האמת..
כן, קיבלתי סטירה שלא הייתי מוכנה לה.
גם היום 24 שעות אחרי לא מצליחה לשים את האצבע על הנק' שבגללן זה נגמר...
אולי זה לא משנה.. ואולי יותר טוב כך.. ואולי פעם אני אמצע תשובות לכל אותן השאלות שמציפות אותי כל רגע מחדש...
וישנם עוד הרבה דברים שהייתי רוצה שידע, ולצערי אין ביכולתי וברשותי לחשוף אותם כאן (אפילו שיודעת שאין סיכוי שיקרא)
ואולי אני עוד איזו מישהי פאטתית שכותבת כמה היא אוהבת אחרי שעזבו אותה...
אבל יודעים מה??
זה כבר באמת לא משנה ונמאס לי לחשוב מה יגידו האחרים...
זו אני!
אני אותה אחת שאוהבת את אותו אחד שלא אוהב אותה.
ושלא תחשבו לרגע שאני גאה, אבל בצער רב אני מודה שבאהבה חד צדדית אני אלופה!
ונחתום בשיר שמבטא את התחושה

הכאב הזה
עופרה חזה

עד עכשיו לא נשאר דבר
תן לי סימן
הכאב שהיה נשאר
כן כל הזמן
אתה מתרחק, כמו גל נעלם
ועל החול החם
רק המבט שמכאיב כל כך

כשחום גופך בי
אוחז בי ומתרגש
לוהט בי ומתפתל
הכאב הזה מכה בי עוד

בדמעות כל הקיץ תם
בא לו הסתיו
זיכרונות מציירים ענן
כמו אז כן עכשיו
אתה מתקרב ומלטף את פניי
ונושם אותי, מתלהט מולי, ועיניי
רטובות כל כך

כשחום גופך בי
אוחז בי ומתרגש
לוהט בי ומתפתל
הכאב הזה...
אתה אי שם בין שבר בין ענן
בין דם ובין עשן
אבוד כל כך
ולי אין כוח, אין כוח עוד לראות
אותך נופל, אין לי כוח עוד...

כשחום גופך בי
אוחז בי ומתרגש
כן הכאב, הכאב...