אם יש יום בשנה שהוא קשה עבורי, י"ג באדר הוא בהחלט היום.
זהו התאריך בו איבדתי את סבי ז"ל.
אולי זה נשמע לכם קצת מוזר וכמה מכם יאמרו "זה בסה"כ סבא..."
לי הוא לא היה רק סבא! לי הוא היה אבא.
ושוב מגיעים לבית הקברות... ושוב אין לי חדשות טובות עבורו.... שוב מרגישה שאני מאכזבת.. וכל מה שיש לי עבורו אלו אותן דמעות שפורצות כאשר אני מסתכלת על סבתי שמבקשת ממנו שיתן לי... כן לי... ורק לי... קצת נחת.
תמיד הייתי הנכדה והבת המועדפת, לעולם לא הסתירו ממני את העובדה. אבל היום פתאום קלטתי עד כמה אני עמוק אצלהם בתוך הנשמה.
אני בטוחה שישנם אנשים שתחושתם במסגרת המשפחתית שלהם שונה, והיו שמחים לחוש את אותה התחושה.
אך למען האמת, אם להיות כנה עם עצמי ואיתכם, דוקא הנק' הזו גרמה לי פתאום לעצב גדול, מפני שפתאום הרגשתי שעם כל האהבה שלהם אלי אני מצידי רק גורמת לאכזבה.
שם... מול הגרניט השחורה נתתי דרור לבכי.
שם ידעתי שאף אחד לא ישפוט אותי עבור כל דימעה, מפני שאין הם יכולים לדעת עבור מה כל אחת מהן זולגת מעיני.
ואני מצידי חילקתי אותן:
כמה לסבא ז"ל
כמה להוא שהלך
וכמה לחבר טוב שגרם לי לדאגה
וכן.. זה היה בכי טוב, בכי כזה מכל הלב, עם המון שיהוקים ואפילו נזלת (אל תהיו לי פתאום יפיי נפש... אתם מתעסקים פה עם דברים הרבה יותר מגעילים)
חזרנו לארוחה בבית סבתי.
כולם יושבים, אוכלים ובעיקר חופרים...
ההוא חופר לי על העבודה... ההיא חופרת מפני שרוצה להבין מדוע נגמר... ההוא חופר שאולי יש לו מישהו חדש להכיר לי... וכולם באמת רוצים שיהיה רק טוב, אבל לא מבינים שהראש שלי בכלל במקום אחר, ועכשיו הגיע הזמן לשחרר!
באמצע הארוחה הגיע הפון לו חיכיתי כבר כמה ימים.
שיחה קצרה עם דברים כואבים, אבל אני חזקה ובטח לא בוכה.
ויודעים מה? אולי אני בכלל לא כזאת גיבורה... אולי פשוט כבר השלמתי עם המצב... ועוד בסיטואציה הזו שכבר באמת מהכל נשבר.
כמה שיחות לחבר הטוב לודא שהכל עדיין תקין, שהוא לא עושה שטויות ורק מחכה לי.
ואז זה מכה בי... אם כבר חרא של יום אז למה לא לחרבש אותו עד הסוף?! למה פשוט לא לומר לאקס שאני מגיעה לקחת את הדברים ולהתמודד גם עם זה?!
והכל תוכנן:
השעה 17:30 לו בטח יש ארוחת ערב, מה שאומר שעד שאני אגיע הוא כבר ילך.. מה שיתן לי פגישה קצרה והכי חשוב התמודדות עוד יותר קצרה.
וכמו כל תוכנית שלי גם זו יצאה מדוייקת להפליא.
חצי בן אדם אני ממשיכה בדרכי הארוכה. אוספת חברה טובה ככוח עזר ונוסעת אליו.
כל הדרך אני חושבת לעצמי " איך אני פאקינג נטולת אנרגיות יושבת עכשיו ומעניקה את כולי למען החיים שלו?
יושבים ומעבירים ערב רציני, המון שיחות עומק, המון עידוד אחד לשני.... ולי בראש מהדהד דבר אחד: "לא משנה מה...את מצילה אותו!!
בסופו של הערב נשארנו לבד, רק הוא ואני...
ואז מגיעות המילים:
"אני אתן, אעניק, אלמד אותך אהבה מהי, אהיה הכל בשבילך..."
ואני שואלת: "ואני מה אתן?"
הוא: "כלום! תני לי לתת לך... זו תהיה הסיבה שלי לחיים"
פתאום הכל התהפך לי והצלחתי בשניה אחת להבין הכל.
כל התשובות שחיפשתי בזמן האחרון פשוט הכו בי.
הנה עכשיו אני מהצד השני, הצד שאמור לקבל "בחינם", הצד שלא נדרש לכלום מלבד לקבל...
פתאום ראיתי את עצמי, איך אני הייתי מוכנה לתת להוא הכל מבלי לקבל דבר בתמורה.
פתאום תקף אותי הפחד שהתחלתי לשמוע אותו בקולי שאמרתי:
"אני לא יודעת לקבל"
"אני לא ראויה שתתן לי את כל מה שברצונך לתת"
"אני בטוחה שאבעט בך ברגע שאוכל..."
לא הייתי מוכנה לקבל את התשובות כ"כ מהר ובטח שלא בדרך הזו.
אבל זה גרם לי לתהות...
אם אני האשמתי את אותו אחד על שירק לדלי ממנו שתה... מה בעצם אני עושה?
האם זה נכון שאנו רואים בנתינה לא מותנת חולשה?
האם בכל אחד ואחת מאיתנו מוטבע אותו הטבע "לזלזל" במי שמוכן להעניק לנו "ולהלל" את מי שבועט בנו?
ישבתי וראיתי את עצמי, רק שהפעם זה היה מהצד השני, הרגשתי את תחושת חוסר האונים, חוסר יכולת לקבל החלטה ולקבל אלי מישהו שבאמת ובתמים רוצה לעשות לי טוב....
דניאל סלומון כתב:
עכשיו תורי
עכשיו תורי לאהוב
עכשיו אני
גם לי מגיע
שיהיה,
מישהו כאן קרוב
יחבק וירגיע
אחד אחד
את השדים במלחמה הזאת
אחד אחד
את הפצעים שלא נותנים לחיות
מישהו להיות איתו ביחד לא לחוד
מישהו להיות איתו ללכת לאיבוד
מישהו לרוץ איתו איתו בגשם החזק
שבתוכי תמיד יורד
ולא נפסק
עכשיו תורי
עכשיו תורי לא לכאוב
עכשיו אני
גם לי מגיע
מישהו, שלא ייתן לעזוב
הוא יילחם וינצח
אחד אחד
את הקרבות במלחמה שבי
הוא יחבר את החלומות הקשורים שלי
מישהו להיות איתו ביחד לא לחוד
מישהו להיות איתו ללכת לאיבוד
מישהו לרוץ איתו בגשם החזק
שבתוכי תמיד יורד ולא נפסק
מישהו להיות איתו ביחד ולא לחוד
מישהו להיות איתו ללכת לאיבוד
מישהו לרוץ איתו בגשם החזק
שבתוכי, תמיד יורד, ולא נפסק
מישהו לרוץ איתו בגשם החזק
שבתוכי, תמיד יורד, ולא נפסק
עכשיו תורי עכשיו תורי לאהוב
עכשיו אני.. גם לי מגיע..
שיר שמלווה אותי כבר חודשיים בערך... למען האמת ממש האמנתי בו שהייתי בצד שנותן...
אבל כמה מאיתנו רוצים באמת שיבוא מישהו אחד ויפתור לנו את כל הבעיות?
כמה מאיתנו רוצים שמישהו אחר "ילחם וינצח" את הקרבות שלנו?
לא פשוט יותר לתת לנו "המתוסבכים" להלחם? אולי לא ננצח בפעם הראשונה... אבל אם תחליטו עדיין להיות לצידנו, אולי ניתן לכם את העונג לתת לנו דחיפה קטנה...?
ולעמוד גאים לצידנו כאשר נצליח 😄
אנחנו לא תינוקות חסרי ישע... פשוט סתם מתוסבכים. ומכאן הרצון העז שלנו להראות שגם אנחנו מסוגלים....
מפחיד לפעמים איך שמעגלים נסגרים...
לילה טוב
לפני 17 שנים. 3 במרץ 2007 בשעה 2:16
