שדה פרחים

שלעתים, לא רחוקות ולא קרובות, אני עוצרת את עצמי מלהרוס הכל

האמת היא שלפעמים אני רוצה לגרום לה לשנוא אותי 

שתעזוב אותי

שתגלה שאני חרא

האמת היא שאני הרבה פעמים צריכה לעצור את עצמי מלהתנהג כמו מטומטמת

לא לפגוע באישה שאוהבת אותי

באישה שאני אוהבת

לא לפגוע בעצמי

האמת היא שאני לא יודעת להתמודד עם מי שמתנהגת אלי טוב ובכבוד ואוהבת אותי

לא יודעת

אני חולה במיטה של אחי בבית של אמא שלי

כמהה למשפחה

פשוט להרוס הכל

פשוט להרוס הכל

לא לתת לאף אחד לאהוב אותי

אני חושבת שאני מרגישה ממש פגיעה

לא כתבתי פה טוב הרבה זמן, כך מרגיש לי

היו שבועיים קשים אבל היא נחתה בארץ

עוד חצי שעה אני אצלה, מחכה שהרכבת תתחיל לזוז

אני מתרגשת וקצת numb ולא מעכלת

מנסה להיות עם מה שעכשיו

זה משמח שהיא חזרה

חזרה אלי

עכשיו בעזרת השם תהיה לנו שגרה רגועה

ואוהבת

וקרובה

אמן

אני מרגישה שלחיות את החיים שלי אומר לבגוד בעצמי שוב ושוב ושוב ושוב

אני לא יודעת איך שדברים יפסיקו להרגיש כמו בגידה בעצמי

אני לא יודעת איך להרגיש יותר טוב בתוך עצמי

מרגישה שאני לא יכולה להיות במקום אחד ולהרגיש טוב

מרגישה שבכל מלחמה כל הזמן

כל הזמן אני בהיכון להגן או לתקוף, לברוח או לעשות את עצמי מתה

הכל מלחמה, אני נגד מישהו, מישהו נגדי

נמאס לי לחיות ככה

לא רוצה להבין, רוצה להרגיש

הילדה שלי הכי חכמה

אני לא מצליחה, לרגעים קטנים

אני מרגישה כלואה בתוך הלופ הזה ואני מגיבה באלימות

תתרחקי ממני כי אין בי רכות עכשיו

רוצה לכעוס ומיכל שיכיל את הכעס שלי

בלי לפחד

אני יכולה להיות המיכל הזה? שלא מתפחלץ מכל סימן של כעס?

אני מרגישה כל כך כועסת

אתמול בלילה התחיל והיום בבוקר

מזל שהיא הלכה לישון כשרק התעוררתי כי פשוט לא היה לי שום דבר אוהב להגיד לה והיא מרגישה אותי בכל דבר

קשה לי להרגיש פשוט כעס

פשוט להרגיש

לא מצליחה לנשום פה

אם לא הצלחתי להבין למה אני כועסת עכשיו אני פאקינג מבינה

לא אני לא מרגישה אותך בצד שלי

לא יכולה יותר עם החרדה הזאת

שאני אומרת שאני רוצה להיות ערב עם עצמי ואז את מתרחקת ממני

כן אני יודעת את הקונטקסט של השבועיים האחרונים

כן אני מבינה אותך

אבל עכשיו אני כועסת

לא יכולה לעשות שום תנועה בלי שזה יגרום לך פאקינג להתרחק ממני

אולי זה לא הוגן מצידי שאני יכולה להתרחק אבל את לא

למרות שזה לא פאקינג להתרחק זה רק ערב עם עצמי

אין לי כוח לזה

אין לי כוח ללהרגיש אותך רחוקה ממני זה לא גורם לי להרגיש שאת בצד שלי

אין לי כוח להיות בכוננות להרגיע את החרדה שלך

תרגיעי אותה בעצמך ותיזכרי שאת אוהבת אותי

אולי את עושה את זה אני לא יודעת

אין לי כוח לא רוצה להתרכך עכשיו אני פשוט פאקינג עצבנית

נושמת לתוך האפלה

לא שותה

ולא מסממת את עצמי

כי אנחנו צריכות לדבר וצריכות לסדר

הביחד חשוב יותר מליפול לתהום

ועדיין

האפלה זוחלת מתוך הסרעפת

עולה לחזה

לגרון

עד לא מזמן הייתי בודקת עם עצמי מדי פעם, אם היינו מפסיקות לדבר עכשיו האם הייתי בסדר? ככה לוודא שאני לא תלויה ויכולה לשרוד את זה.

לפני כמה ימים היא אמרה שהיא הבינה שלפני שהיא טסה קרו דברים שגרמו לנו ממש להתקרב ופתאום ה attachment נהיה חזק. שאני חשובה לה בצורה אחרת, עמוקה יותר.

והנה היום הבנתי את זה גם. שהיא חשובה לי יותר ממקודם, שהמחויבות שלי אליה אחרת.

וחשבתי על זה שאם נפסיק לדבר עכשיו זה לא יהיה בסדר וזה ישפיע עלי. אני לא אוכל פשוט להמשיך.

היא מרוחקת ממש. ממש ממש.

אני מנסה לזכור שכמו שביקשתי ממנה לסמוך עלי, שאני אתרחק ואני אחזור, שאני צריכה לסמוך עליה, שהיא תתרחק והיא תחזור אלי. אני מנסה לסמוך עליה, שהיא תתרחק והיא תחזור אלי.

אין לי מושג מה עובר עליה וזה קשה לי. אין לי ממש מושג גם מה עובר עלי. אני מניח שאני בעיקר צופה פגיעה, מניחה שעשיתי משהו לא בסדר, שהיא כועסת עלי או פגועה ממני. עכשיו פתאום כשנכנסתי הביתה קלטתי שזה מה שאני מרגישה, תחושות סמויות או מוקדמות של אשמה. אבל מה כבר עשיתי לא בסדר? לא חושבת שמשהו. הייתי מרוחקת, הייתי נאמנה לעצמי ולא דחקתי בעצמי. אני לא זוכרת אפילו למה, מה קרה. אולי כל הסיפור שהיא בכתה וכאלה והרגישה שאני לא רואה אותה שלח אותי לשם, למרות שהיא הבהירה לי אתמול שזה היה בעיקר שלה, שהיא באה עם המקום הזה של להרגיש שלא רואים אותה. וגם אני באה עם המקום הזה שפוחד שכועסים עליו. אני לא יודעת מה היא מרגישה עכשיו, אין לי מושג. מניחה שפשוט נדבר ונראה.

אני מנסה להיות עם אורך רוח מסוים. נשימה. לא יודעת. אין לי מילות סיכום. זה קשה אבל מנסה להיות עם זה. להיות איתי. להיות איתה? איך עושים את כל הביחד הזה לעזאזל. אפשר גם בזה להתייחס לעצמי כסטודנטית? שאני בתהליך למידה, שאין לי את התשובות.

מאד לבד פתאום

הדבר הזה הקטן מאמא שלי פשוט פער את הסדק

גרם לי לבכות

לא בכיתי בשירותים בלימודים אף פעם לדעתי

לא ככה בכאב הזה

מרגישה כמה בודדתי את עצמי עוד לפני כן מול בייבי ועכשיו הפטיש על הראש הזה של כמה אני לבד בתוך המשפחה שלי

והיא הלכה לישון ב3 אצלה, מתי היא תתעורר? 8 פה? אלוהים. לפחות אני אהיה עם אחי קצת. חוזרת לבית של אמא שלי למיטה שחתולה השתינה עליה, דירה שאיבדתי את המפתח אליה ואמא שלי לא רוצה לתת לי מפתח. אני מרגישה כל כך לבד בעולם. שאין אף אחד שיושיט אלי יד. שיהיה איתי.

בא לי למות

איזו חרדה נוראית

גם תשומת לב לדבר חדש, שידעתי אותו במילים אבל לא זכרתי אותו בגוף, ידעתי אותו בפחד שלי ממנו אבל לא בתחושה

שאם היא רחוקה, ואני רחוקה, ואני עושה מאמץ להתקרב והיא לא נענית לי

בום נורא נורא נורא בתוך הלב שלי

אני לא בטוחה למה זה

אולי זה מרגיש כמו ויתור עלי, שאני בתוך מקום קשה מעיזה להושיט יד החוצה ומתעלמים ממנה

כי זה כל העניין, העניין הוא לא להושיט יד מתוך פחד עצום, כי יש התעלמות וניכור או וואטאבר אז לומדות לא לבקש את מה שזקוקות, לא להראות פגיעות

ואז אם מבקשות בתוך המקום הזה ומקבלות סירוב, זה כל כך כל כך כואב

אני לא חושבת שזה מה שקורה

גם הריחוק שלה, שנבע בכלל מהריחוק שלי, פשוט גורם לי עכשיו חרדה ורצון להגיד לה מיליון אלף פעם כמה אני אוהבת אותה

הנה המעגל של הanxious avoident

רק ששתינו משחקות את שני התפקידים בגלל זה זה הזוי ודפוק

אני צריכה לקום להתארגן ולעשות מיליון כלים לפני שאני הולכת אין לי באמת זמן לחרא הזה עכשיו

זה גם חלק מהעניין

אין לי זמן או אנרגיות לכל הדבר הזה עכשיו 

ואני לא יודעת איך להתאזן חזרה או לסמוך עליה שהיא תהיה בסדר ולסמוך עלי שאני אהיה בסדר ולסמוך עלינו שנהיה בסדר

כל העניין הוא לשבת עם התחושות הקשות עכשיו? לא לפעול מתוכן? זה פשוט קשה כשאני לא יודעת מה עובר עליה.

אעעעעעעע

כמה קשה במוח שלי עכשיוווו

ובגוף