השלב שבו אני מתחילה לשנוא את כולם זה השלב שבו אני לא צריכה להיות יותר ליד אנשים. וללמוד מזה לישון יותר.
אני חושבת שאני לא סומכת על אף אחד. אני חושבת שזה מה שקורה.
אני לא סומכת על אנשים שיתעדפו גבוה את להיות בחברתי, או יעדיפו את חברתי על פני אחרים, או שלא יפגעו בי, אם אראה שאני מתרגשת מהם שלא יראו כלפי זה אדישות. אני כל הזמן בהיכון ללהיות מעניינת או חכמה או מצחיקה או משהו ששווה להיות בחברתו. כל הזמן בהיכון לזה שילכו. אני לא סומכת על אנשים שישארו.
זה מעייף אותי.
אני רואה כמה אני רוצה מגע וחיבה וחום, וגם סקס ואהבה, אבל אני לא סומכת על אנשים עם הלב שלי, עם הגוף שלי. זה כואב ובודד. ומתיש.
וגם, אמנם היה כיף להיות כל כך עסוקה, אבל הגוף שלי לא שורד את זה, העייפות המצטברת הזאת עושה את הגוף שלי כבד. אני לא אתפקד. בא לי כבר שגרה יציבה. בא לי חדר מסודר, לפרוק את הארגזים שיושבים פה חודשיים, למצוא ארון, לקנות רידאטור. בא לי בית. בית פיזי, וגם בית בתוך עצמי. אולי גם בא לי להיות זו שמתעדפת אותי גבוה.