היה לי יום די טוב. מנסה להבין למה עכשיו אני מרגישה בודדה בסוף היום. לא חושבת שיש מה להבין.
בדירה הקודמת שלי היו לי כמה ספסלים קבועים. ספסל אחד שהייתי יושבת לעשן עליו לפני שהפסקתי לעשן, מתחת לבית, ברחוב השקט שלי. ועוד ספסל על הרחוב הראשי שתי דקות מהבית, לרוב הייתי יושבת שם במוצ"שים אחרי קניות חפוזות במכולת היקרנית, יושבת ואוכלת ועצובה. מביטה באנשים שחולפים. כותבת.
עכשיו אני בדירה החדשה ויושבת על ספסל חדש. סיימתי עכשיו את היום ולא בא לי לעלות הביתה. הוסת שוב כואבת לי. החודש היא ממש שואבת ממני המון אנרגיות, כנראה מבקשת שאנוח.
היה לי יום די טוב. בבוקר הייתי מעוכה וכאובה ועשיתי דברים לאט עד השיעור היחיד שהיה לי בבוקר. אחריו קפצתי לחנות הסקס, לדעתי היחידה, בירושלים, וקניתי נרות להגשה שלי. הן התבררו ככואבים יותר מנרות השבת שמצאתי (תודה לחמודה מהכלוב שהמליצה לי עליהם). ואז הייתה לנו חזרה נוספת, לי ולבחורה שעוזרת לי בהגשה, ולעומת החזרה ביום שני הפעם היה ממש טוב. אני כל פעם מופתעת איך זמן ואימון מאפשרים לדברים חדשים לקרות ביצירה. זה במיוחד מפתיע אותי עכשיו כי אני לא רגילה לעבוד עם חומר אנושי, יעני עם עוד אדם. הפעם הרגשתי אותנו הרבה יותר מחוברות למילים, לחומרים, אחת לשנייה. פיצלתי את הטקסט שבהתחלה רק אני אמרתי בנקודת ההתחלה של העבודה, וביקשתי ממנה ללמוד חלק ממנו בעל פה. נתתי לה הנחייה שבזמן שהיא מטפטפת לי שעווה על הלשון, שתחכה לרגע שבו היא מרגישה שמתחיל להיות לי קשה, ואז תתחיל להגיד את המילים. היא אמרה אותן נפלא בעיניי, הייתה מאד בקשב אלי, לניואנסים שלי, עצרה ברגעים לפי תנועות הגוף שלי. היה מיוחד לשמוע מישהי אומרת את המילים שלי, במיוחד שאלה מילים מאד טעונות. הטקסט הזה לא קל. הוא אחד הטקסטים הכי חשופים שכתבתי, וזה אומר הרבה כשזה מגיע ממני. היום הצלחתי לשאת את השעווה לאורך יותר זמן, אפילו שהיא הייתה יותר חמה. זה גם היה לי יותר קשה פיזית מפעם שעברה. לא קשה רע, קשה מעניין שיכולתי להכיל. אחרי שסיימנו לטפטף (הרגע הזה מרגש אותי, שהיא מחליטה שאני לא יכולה יותר, לפעמים היא גם צודקת, אולי אפילו ברוב הפעמים היא צודקת, ואז היא נושפת על הנר ומכבה אותו), ירקתי את השעווה ויצא לי הרבה רוק שהצטבר בפה עד אותו רגע, ומרחתי אותו על הבגדים שלי. ואז המשכתי להגיד את הטקסט, והיא תוך כדי התיישבה עלי בתנוחת עובר וערסלתי אותה. גם זה הרגיש יותר נכון הפעם. הכל הרגיש יותר טעון באנרגיות. זה היה מיוחד.
היה לי נעים נורא לחבק ולערסל אותה. התעתוע הזה בין אמנות לבין המציאות הוא מבלבל. מה אמיתי? החיבוק הזה אמיתי? החיבור בין הגופים שלנו אמיתי? או שאנחנו עושות את זה בשביל האמנות? זה בעיקר גורם לי להרגיש כמה חסר לי מגע, חום. כמה הייתי רוצה בעצם לערסל מישהי באמת, אולי אפילו אותה, לאמץ אותה לחיקי. אני בהרבה מחשבות על האם להגיד לה שאני מרגישה אליה משהו ואם בא לה לבדוק את זה. אני פוחדת מדחייה וגם פוחדת מזה שאנחנו לומדות ביחד. בעיקר פוחדת שאני הוזה את זה שאולי גם היא מרגישה משהו. וגם פוחדת שמשהו באמת יקרה, ואז היא תחזור למדינה שממנה היא באה בפברואר, ואני אשאר עם כאב לב. הרבה חששות על דברים שלא קיימים כרגע במציאות. יש בי גם צד שאומר, אבל מה אם זה יהיה משהו מאד נעים? לא יודעת. עכשיו אני מרגישה במקום בודד ונזקק וזה לא מקום שנעים לי להיות בו. זה לא מקום שנעים לי להציע ממנו קרבה. לבקש קרבה. וגם לא נעים לי המחשבות הרפטטיביות האלה על מישהי שכרגע אין בינינו שום דבר במציאות.
בסופש הרבה חבר'ה נוסעים למסיבה בדרום. אני מרגישה פומו אם לא אצטרף, וגם יש כל מיני חמודים שנוסעים, וגם החמודה שדיברתי עליה. אבל גם לא הייתי מעל חודש בסופש בבית ואני בוסת וצריכה לנוח. אבל גם הרבה זמן לא הייתי במסיבה, ובעצם אף פעם לא הייתי במסיבת טבע. אבל גם כולם הולכים לעשות סמים ואני לא, אולי מקסימום אשתכר. נראה מה יהיה. בא לי יותר לזרום ופחות להיות כבדה. אם יזרום לנסוע אז לעשות את זה, אם יזרום להישאר בבית אז להישאר בבית, בלי לחשוב למוות על כל דבר ודבר.