המורה שאני הכי חרמנית עליה כתבה לי
שהייתי חסרה
ואני רוצה לבכות
הייתי רוב השבוע בשבעה, וביתר השבוע הייתי חולה לבד כל היום בזמן שכל השאר היו בשבעה
חזרתי היום לבית שלי ובכיתי חצי מהדרך
הרגשתי לבד
אני מרגישה לבד
שאין לי על מי להישען
שאני לא יודעת איך לעשות שיהיה לי על מי להישען
(אני יודעת שזה לא מדויק, אני יודעת שאני יוצרת חברויות משמעותיות, שאני לאט נותנת לאנשים להתקרב אלי, אבל ברגעים שקשה לי אני לא מצליחה לראות את זה, ואני לא מצליחה לבקש קרבה כשקשה ובודד לי)
ובימים של נתק מאמא שלי, כמו הימים האלה, אני מרגישה עוד יותר את הצורך שלי באהבת אישה
עוד יותר את הבדידות הזאת שבלהתקיים בעולם שבו אף אחת לא שומרת עלי
עוד יותר את הילדה הקטנה שבי שצריכה שיאהבו וישמרו עליה, שצריכה רגע את האשליה הזאת שהעולם הוא מקום בטוח ואוהב, עם מקום בשבילי
את הילדה הקטנה שבי שצריכה אמא
