היה לי יום כל כך קשה
עברתי איזה הליך רפואי לא מתוכנן ובכיתי כל כך הרבה מכאבים
אני מותשת
בקושי אכלתי היום ואני גם רואה איך זה משפיע לי על המצב רוח
יש דברים מסוימים שאני יכולה לאכול עכשיו אז אני לא יכולה פשוט להזמין וולט, אני צריכה לבשל לי
ביקשתי מהשותפה שלי לקנות לי כמה דברים
אני מרגישה כל כך לבד עם הכאב הזה
אני פוחדת להיות נטל על האנשים שאני אוהבת אז אני כותבת בבלוג אנונימי במקום לבקש קרבה
לא שאני בכלל יודעת מה אני צריכה, אני כל כך רגילה להיות בתוך עצמי ברגעים האלה של הבדידות הנוראית הזאת, שאני לא יודעת איך אפילו להתחיל להושיט יד החוצה מתוכה
נזכרת בב' שאמרה לי כשנפרדנו שהיו כל כך הרבה פעמים שהיא ניסתה לגשת אלי ולא נתתי לה. לא הצלחתי להיזכר על איזה רגעים היא דיברה, אבל הבנתי על מה היא מדברת. המשפט הזה נשאר איתי.
כן כתבתי להורים שלי והם יודעים
והשותפה שלי עזרה לי עם קניות
בצהריים כשחזרתי הביתה בוכה בלי שליטה הספקתי עוד לשלוח מייל למזכירות להודיע שאני לא אגיע היום, תוך כדי כל מה שאני עוברת בזמן האחרון אני עוד חושבת על החיסורים ועל ההגשות שיש לי
אמא שלי הציעה לבוא לירושלים לעזור לי אבל מה היא כבר יכולה לעשות. להכין לי אוכל. לסדר את החדר שלי שהוא זוהמה ומזעזע לחיות בתוכו. לא יודעת. אני לא מצליחה לבקש עזרה. ואני גם עוד פגועה ממנה שהיא לא שאלה לשלומי פעם אחת בכל השבוע הזה שהייתי בשבעה.
אני כל כך מותשת
אחרי כל הבכי שבכיתי בשנים האחרונות אני כבר לא מופתעת על מה שמסוגל לצאת ממני
אני פשוט מותשת
ואני לא יודעת איך אני אלך מחר ללימודים לפאקינג שיעור תנועה כשאני בקושי מסוגלת ללכת, ואני לא יכולה להרשות לעצמי להחסיר יותר, ולמה תמיד הבריאות הפיזית ונפשית שלי הם מקום אחרון בסדר עדיפויות שלי ואני מתעדפת למעלה את הדברים שאני "אמורה" לעשות מתוך פחד שיכעסו עלי או שאאכזב.
