אני שמה לב איך יש את כל הסרטים והמחשבות והחששות כשעולות תחושת מהסוג, המתרגשות מאדם, האכפתיות הזאת, וסרטים על איך הצד השני יגיב ומה הוא יאמר ומה וזה ועניינים. ובעצם אפשר לומר דברים גם בצורה פשוטה, כמו שניסחתי קודם.
יש לי היסטוריה ארוכה של להתחיל עם נשים, ואני חושבת שכמעט אף פעם לא יצא מזה משהו, ולאחרונה ניתחתי את זה ואני חושבת שאולי אני מנסה להביא משהו במקומות שאני לא מרגישה שמתפתחת אינטראקציה לכיוון הזה באופן אורגני. זא, אני לא מחכה לראות אם משהו קורה באופן אורגני אולי? אלא מנסה לקדם ולמהר ולאלץ אותו? ואני חושבת שיש גבול עדין שם, והוא קשור גם בלחוש הדדיות, שלפעמים אני לא באמת עוצרת להקשיב אם אני חשה הדדיות, אלא מעוניינת ורוצה ומנסה ישר לקדם או לבדוק עם הצד השני. אני משערת שאין שום דבר רע בדבר הזה. אבל אני גם מרגישה שיש דרך יותר קשובה לנהוג. אני כן חושבת שזה טוב לתקשר את הרצון ואת התחושות, מצד שני לא לנסות למהר דברים? אני לא יודעת. באמת מרגישה שיש פה איזה גבול עדין שאני לא יודעת לנסח במילים. אולי זה שוב הניסיון שלי לסבך רגשות פשוטים עם ניתוחים אנליטים (תודה למוח החושב והיפה שלי, אני אוהבת אותך, משתדלת להביט בך בעיניים טובות). אולי באמת זה קשור לקשב, לחדד את הקשב לסיטואציה, לצד השני, לתחושות שלי. מתי זה מרגיש לי נכון לעלות רגשות, כי אני חושב שלאורך ההיסטוריה שלי העליתי רגשות מול האדם השני בזמנים שבעצם זה היה מאד לא נכון לי, מאד לא קשוב לי, ויצר בי תחושות לא בטוחות, לא מסונכרנות.
אני גם תוהה אם נכנס פה הפחד מדחייה, שאומר - כן, תקשיבי לקצב, אל תמהרי לקדם את הסיטואציות. כשבעצם זה ממקום שפוחד מדחייה מאד. בטוח גם הפחד מדחייה לוקח חלק פה. הרבה דברים לוקחים חלק, אני יודעת את זה.
וואו, כל כך הרבה מחשבות, המוח טס על מאתיים ולא מפסיק. איך חוזרות לגוף? איך חוזרות לרגש? אולי זה בסדר שיש את כל המחשבות האלה שאצות להן, כי ככה המוח שלי עובד, וזה באמת יפהפה. אולי אפשר לתרגל התבוננות בעיניים רכות. לא להיבהל מהשטף שלהן. אולי ככה חוזרות לנוכחות בגוף, לרגע, למה שקורה עכשיו, למה שחי עכשיו. גם לראות את הבהלות שיש בי, ולא להיבהל מהן. רציתי בהתחלה לכתוב, מעניין מה הפסיכולוגית שלי הייתה אומרת על כל זה, אבל אני מרגישה שכתבתי פה דברים מאד רלוונטיים ויפים. בטח עדיין היה לה משהו רך ויפה וחכם שנוגע בצורה נעימה בתחושות האלה, היא תמיד מוצאת איך להפתיע אותי בפשטות שבה היא מניחה את המילים שלה מולי. איזו נשמה יפה היא.
הלוואי שהייתה לי מורה רוחנית לחלוק איתה את מה שאני עוברת. נשמע שאני עוברת הרבה, נכון? הפסיכולוגית שלי אמרה בפגישה האחרונה, אני לא זוכרת בדיוק באיזה הקשר, משהו על זה שהיא אפילו לא מדברת על כמה שאני עוברת בין פגישה לפגישה, אלא רק לראות איזה מסע אני עוברת בתוך פגישה אחת, המקומות שאני נוגעת ועוברת דרכם, שוהה איתם, מרגישה, מתבוננת. מרגישה שדברים מאד גדולים רוחנית קורים לי. פתאום עולה בי פחד עכשיו. כל פעם שדבר כזה קורה אני מרגישה שאני מתחילה להתפלפ, המציאות שלי מתערערת. עכשיו אני לא מרגישה ככה. מרגישה עדיין עם רגליים בקרקע.
נשימה.
אולי משהו שנותן ביטחון, זה שהיכולת שלי לבקש עזרה, לבקש תמיכה, ממש גדלה בחודשים האחרונים. יותר נכון, היא הבשילה בחודשים האחרונים, וממש בשבועות האחרונים אני קוטפת את הפירות של העבודה הזאת. גם היכולת שלי לשהות עם עצמי, להיות עם עצמי דרך הקושי. לא לנטוש את עצמי כשקשה. יופי, זאת תזכורת טובה. ההבטחה שהבטחתי לעצמי, לא לנטוש את עצמי. מן נדר שנדרתי לעצמי, ברית דם. זה מרגיש מחייב, יש בזה משהו מנחם, בהבטחה הזאת לעצמי, שלא משנה מה אני לא נוטשת אותי. לא משנה מה קורה, אני איתי, ואני אעבור את זה יחד איתי. אני ביחד איתי בזה. זה די גדול האמת. אני עוד מגלה מה זה אומר, אבל זה מרגיש טוב בגוף, וגם קצת מרגיע אותי עכשיו.
עדיין מרגישה איזו בהלה ואפילו חרדה לפתע בחזה שלי. פוחדת שאני לא אצליח להכיל את כל מה שקורה לי, שהמיכל שלי לא גדול מספיק.
נושמת. רואה את הרצון לברוח מהתחושה הזאת. נשארת איתי.
אני אחזור למשפחה עכשיו.