שדה פרחים

אני כבר מכירה את המוכרים בקופות בסינמטק.

אחרי אחר הצהריים של התייפחות עמוקה נראה לי שאני לא מוכנה לפגוש את העולם עדיין.

אני מרגישה שהיום, בגיל 25, אני מגלמת את ההמשך של הילדה שלא הפסיקה לדבר על כל סרט שראתה בקולנוע במשך שעות. עכשיו יש לי מנוי ואני הולכת לבד לסרטים ולוקחת את התכנייה החודשית לעבור עליה בבית.

עכשיו אין לי עם מי לדבר על הסרטים. ראיתי עכשיו סרט חמישי? רביעי? לבד השבוע.

עכשיו אני הולכת לסרט שני ברצף. עדיין לא מוכנה לפגוש את בעולם. אף פעם לא הלכתי ככה לשני סרטים ברצף. אולי אם הראשון היה שואב אותי פנימה לא הייתי יכולה, אבל הוא לא היה מדהים. בכל מקרה, העולם. מעדיפה את המסך עכשיו.

מאז שאני ילדה אהבתי את הקולנוע. מישהו אמר סיניפילית. סינמפילית? זה נחמד. זה גם עצוב לי קצת, כל הלבד הזה. כל הלבד הזה. מישהי באה לקופה, שאלה אם מישהו ראה את הסרט שראיתי, חיפשה מישהו לדבר איתו. גם אני רוצה.

תכף תבוא חברה, אולי לא יכניסו אותה, בכל מקרה לא נשב יחד כנראה. הרבה זמן לא ראיתי סרט עם מישהו.