שדה פרחים

אני נעה לאט ובזהירות אל המקום:

אני לא יודעת מי אני יותר. מי שהייתי מתברר כשקר. המחשבות שבראש שלי, שחשבתי שהן אני, המחשבות צבועות האלימות שחשבתי שהן אני, הן לא אני.

אני נעה לאט ובזהירות, יש לי פנטזיה על המקום הזה, מקום שבו הכל נהרס ומשם אני יכולה להיבנות מחדש. אבל זה לא המצב. אני נעה לאט ובזהירות אל ההבנה: אני לא יודעת מי אני. אני לא יודעת איך לחיות. אני לא יודעת איך להיות אם אני לא רוויה בכעס כלפיי, אם אני לא שונאת את עצמי. אני לא יודעת מי אני אם אני מקבלת על עצמי את ההכרה שאני ראויה לחיות. להתקיים. לשמוח. לאהוב. זה נשמע דרמטי, זה לא דרמטי, זה פשוט. זה גם דרמטי מאד כי זה הכל. אבל זה גם פשוט. אני רואה את זה בפשטות. אני לאט ובזהירות רואה יותר ויותר. אני לא יודעת מי אני אם אני לא רודה בי. אם אני לא עושה לי רע. אם אני בוחרת לעשות לי טוב, אני לא יודעת מי אני אם אני בוחרת לעשות לי טוב. קשה להסביר את גודל הדבר. אני לא יודעת מי אני. אני יודעת שהרעל והאלימות הם לא אני, אני מתחילה לראות את זה. לאט ובזהירות זה מתבהר ומתברר לי. אני לא יודעת מה נשאר כשמסירים את זה. אני מבועתת מלהסיר אותם. אני לא רוצה להסיר אותם. זה מרגיש שתכף לא תהיה לי ברירה, אבל מרגיש שגם תהיה, שיש לי ברירה. אני יכולה להמשיך בנתיב הזה של ההרס, של האלימות, של הרוע כלפיי. אני יכולה להתעלם מכל השאר ולהמשיך במסלול הזה. זה מרגיש שאני יכולה לקבל את הבחירה הזאת. ולרגעים זה מרגיש שאין דרך חזרה, שתכף לא תהיה דרך חזרה מלראות את כל הטפילים שחיים לי במוח, בגוף, בנפש, בנשמה. אבל אני עדיין לא שם, בנקודת האל חזור.

אבל אני מתקרבת אליה, אני רואה אותה באופק. נקודת האל חזור שאחריה לא אוכל להתייחס אלי רע יותר. שבה אצטרך ללמוד איך לאהוב אותי. שלא אוכל לקבל כל אקט שאינו אקט אוהב כלפיי. ללמוד איך להתנהג אלי יפה, איך לדבר אלי יפה. ללמוד לראות את היופי שבי. השבועות האחרונים, הכעס הבלתי פוסק, מרגישים כמו ניסיון להיאחז בעבר. מרגיש שהתחלתי לראות כמה סבל אני יוצרת לעצמי ואני לא רוצה שאף אחד יכריח אותי להתקדם. ובמובנים מסוימים, הכעס הזה מרגיש כמו ההתקדמות. אני רואה כמה אלימות חיה בי ואני כועסת. אני כועסת שזה המצב. אני כועסת ולא מוכנה שאף אחד יגיד לא לכעוס. לא מוכנה שאף אחד יגיד לי לדמיין את עצמי אור או לזמן לעצמי טוב. אני רוצה להיות איפה שאני עכשיו. וזו בדיוק הדרך. הדרך אלי. הדרך לאהוב אותי, אני חושבת.

לאהוב אותי, אני חושבת עכשיו פתאום, אומר לתת לי להיות איפה שאני. אומר לתת לי להרגיש כמו שאני מרגישה. להחזיק לי את היד איפה שאני נמצאת, כאן, עכשיו. זה מפחיד אותי.

במובנים מסוימים נראה לי שחציתי כבר את נקודת האל חזור. ואני יודעת שזה לא עובד ככה, אני יודעת שזה צעד קדימה צעד אחורה בריקוד. למרות שעכשיו אני נזכרת במה שאלה אמרה לי לפני 4 5 שנים, 

It's not that you're taking a step backwards, it's that you're taking a difficult step forward.

אני מרגיש שהיא אמרה את המשפט הזה כדי שעכשיו ברגע הזה אני אזכר בו.

אני יודעת שזה ריקוד, ואני גם יודעת שאני מחפשת את הגדול, את הדרמטי. את ה"אני לא יודעת מי אני" הגדול הזה. אבל זה מתבטא בדברים הכי קטנים. ללכת לשירותים ולראות מחשבה, אני שונאת אותי, ולהרהר, אני לא חושבת שזה אמיתי. לשכב במיטה ולהרגיש שהבד של הסדין נעים לי ברגליים, להתמקד בנעים הזה. אני מחפשת את הגדול אבל הגדול גם הכשיל אותי פעם אחר פעם, השינויים הגדולים, ההבנות הגדולות, ה- עכשיו אני אשתנה לנצח וזה יהיה גדול ויסחוף אותי והחיים שלי יהיו טובים יותר ולא אסבול. אני מרגישה שהבקשה שלי צנועה עכשיו. אולי לא. אני מרגישה שהבקשה שלי היא לראות את האמת, שהמחשבות הקשות האלה כלפיי הן לא אני. שאני לא חייבת לחיות איתן. שחוסר המנוחה בגוף שלי הוא לא המצב הטבעי שלי, שיכול להיות לי נעים. לראות את האמת, שמותר לי דברים טובים, להרגיש דברים טובים, שמותר לי לאהוב, להרגיש אהובה, בטוחה. המילים האלה לא מדייקות, ה"מותר" הזה לא מרגיש מדויק. אני חושבת שזה פשוט הדבר עצמו, החיים עצמם, כשלא חוסמים אותם, כשאין מה שפוגע וחוסם, זה חלק אינטגרלי מהחיים. האהבה. הנעימות. הטוב. אף אחד לא מגדיר אם מותר או לא מותר לי להיות בטוב. זה פשוט הדבר שקורה כשנותנים לו לקרות. כשאין מה שחוסם אותו מלקרות. לא יודעת. עכשיו זה מרגיש כמו עוד רעיונות ואני לא רוצה להיות עם רעיונות עכשיו. אולי זה ה"גדול" הזה, רעיונות שאני יכולה גם להרגיש חזק ברוח, אבל לא בגוף. אולי זה מנותק מהגוף. לא יודעת, גם זה שוב רעיון.

אני כבר לא יודעת מי אני. לאט ובזהירות אני מתקרבת לשם. יש את כל האיך אני אמורה להרגיש ולהתנהג בעולם, את כל מה שאני אמורה לרצות ולהצטרך. אני לא יודעת כבר כלום. הכל מרגיש לי לא אמיתי. מרגישה שאני צריכה ללמוד הכל מחדש. ללמוד איך אני רוצה להרגיש, איך אני רוצה להתנהג. ללמוד מה אני רוצה, מה עושה לי טוב. איך לעשות לי טוב. אני לא יודעת איך לעשות לי טוב, זאת לא שאלה שאי פעם שאלתי את עצמי. איך אני יכולה באופן קבוע ושיטתי לעשות לי טוב. זה מתחיל לתפוס את נפח המקום שבתוכי. לאט, לאט. אני לא יכולה יותר מדי. אני לא יכולה יותר מדי מהר מדי, אני לא אכיל את זה. לאט ובזהירות.

הכנתי לי חליטה, שמתי במקפיא כדי לקרר אותה. במקום לשים בכוס, שמתי בתרמוס מיוחד לתה שקיבלתי לפני כמה שנים ומעולם לא השתמשתי בו, חוץ מפעם אחת שהכנתי תרמוס שוקו והבאתי לדייט בחורף האחרון. עכשיו אני לוגמת חליטה קרה עם זוטה לבנה שקניתי במיוחד כדי לעשות לי נעים. אין הרבה מטרות באקט הזה חוץ מלעשות לי נעים. אני לא מכירה את זה, את הפעולה הזאת, את המטרה הזאת. לעשות פשוט בשביל שיהיה לי נעים.