|
|
|
אני הולכת במוזיאון, מוקפת באמנות חד פעמית ומרגשת, וכל מה שאני חושבת עליו זו שיחת הוידאו שעשינו אתמול שבה הוא הסתכל עלי במבט הזה שלו ואמר לי
בא לי לעשות לך דברים של מבוגרים
וכל התחתונים שלי מוצפים.
מתגעגעת לשליטה. למבט מלמטה. לתנועה העדינה של היד שלי על הראש, שמכוונת בעדינות אך בנחישות למקום הנכון. לשהות הזו של הפנים מול הכוס שלי, להסנפה הזו. להתקרבות האיטית של הפנים אל בין הרגליים שלי, להמתנה לפקודה. וואי… ההמתנה. ואז דחיפת הראש חזק אל בין הרגליים שלי, המחיצה של הפנים לתוך הכוס שלי, בכוח. ואז ההזזה האיטית של התחתונים שלי הצידה והפקודה. לקק.
ואז הוא הגיע פתאום, ללילה אחד.
השקעתי את הפנים בשקע הצוואר שלו, נשמתי אותו עמוק עמוק וחיבקתי אותו חזק חזק. דחפתי לו יד בתוך המכנסיים, מלמעלה, מאחורה והנחתי אותה על הטוסיק המושלם שלו ובכיתי בשקט לתוך הצוואר והחולצה שלו, לא יודעת אפילו למה בכיתי, הדמעות פשוט נזלו החוצה. אולי מגעגוע עמוק, אולי מהודיה גדולה.
הוא נישק אותי בעדינות בכל מקום שהגיע וחיבק אותי חזק חזק חזרה, משלב את הגוף שלו בשלי, קרוב קרוב.
אחרי שהוא אכל ודיברנו, התפשטנו ונכנסנו למיטה. הפה והידיים והרגליים התפתלו זה בזו, אחזו ונישקו והצמידו ושיפשפו וליקקו. הכל היה כל כך מוכר, כל כך נכון וטבעי. הזדיינו מחובקים, מנסים להצמיד את הגופות שלנו זו לזה הכי הכי הכי קרוב שאפשר, עטפתי אותו עם הרגליים שלי ומחצתי אותו קרוב עם הידיים, הוא נדחף לתוכי עמוק עמוק, נכנס הכי עמוק שאפשר, האגן שלו לא משאיר טיפה של רווח עם שלי.
כשכמעט נרדמנו, חיבקתי אותו מאחור, שילבתי את כפות הרגליים שלנו יחד, הסנפתי את העורף שלו, נשמתי אותו פנימה עוד פעם ועוד פעם ונפלתי בשניה לשינה עמוקה וטובה, כמו שלא הייתה לי שבועות.
במנוי
ופדיקור
הפנטזיות שלי הן פשוטות.
שהמזגנים בבית יעבדו ויחממו.
שהילדות לא יריבו ביניהן *כל ערב וכל בוקר* על שטויות.
שהיובש בשפתיים יעבור כבר.
וגם,
לשכב על הגב במיטה נוחה, להניח את העקבים על כתפיים של מישהו צעיר וחתיך ולתת לו ללקק אותי שעות על גבי שעות, בלי לעצור למנוחה או נשימה, תוך כדי שאני דוחפת את הראש שלו אלי בכוח ומשפשפת את הכוס שלי על כל הפנים שלו עד שאני גומרת שוב ושוב ושוב.
אני מתגעגעת ללהזדיין בצהרי יום שישי ולשים לעצמי כרית על הפנים כדי שלא ישמעו את הגניחות הרועמות שלי.
ואז להירדם כשהוא מחבק אותי מאחור כשהזין שלו עוד נעוץ עמוק בתוכי.
אחד הדברים שאני הכי אתגעגע אליהם, הוא התחושה של השפיך שלו בתוכי, נוזל לאט לאט ממני.
בזיונים הייתי ממש מרגישה את הכיפה של הזין שלו בתוך הכוס שלי, מתחככת בי מבפנים, הייתי מרגישה בפנים את הזין שלו רועד בפולסים כשהוא גומר. ואז, כשהוא היה נשכב עלי ומסדיר נשימה, הייתי לוחצת לו על הטוסיק המתוק שלא יחשוב אפילו על לזוז ולצאת ממני.
והוא היה משחיל את היד שלו ביני לבינו, ומשפשף לי את הדגדגן, כשהשפיך שלו משמש כנוזל סיכה ואני הייתי גומרת כמעט מיד באורגזמות שרשרת אדירות שנמשכו שניות ארוכות ורק אז היה יוצא לגמרי. ואני הייתי שוכבת שם, מנסה להסדיר נשימה בעצמי ומרגישה איך הוא נוזל ממני החוצה, לאט לאט.
אבל הכיף האדיר באמת, היה להרגיש אותו ממשיך לנזול ממני החוצה במהלך היום, על התחתונים. מה שהיה עושה אותי רטובה כל כך, רק מהמחשבה. והמיצים שלי התערבבו בשפיך שלו על התחתונים שלי. ככה הוא היה נשאר איתי כל היום, עד שהייתי רואה אותו בערב ומלאה את עצמי בו שוב.
לפני חמישה חודשים כתבתי את זה. לפני המלחמה, הרבה לפני הפרידה. לפני שעזב סופית, הוא קשר את הצמיד שהיה עליו למנורת לילה שליד המיטה ״כדי שגם כשתזדייני עם מישהו אחר, תחשבי גם עלי״.
כבר אז ידעתי את מה שאני מרגישה היום.
כשהוא חזר מהחופשה שלו לפני כמה חודשים, הוא הביא לי שני צמידים. אחד ליד, אחד לרגל.
זה כדי שאהיה איתך בכל דבר שתעשי ואלך איתך לכל מקום שתלכי.
זה עלי מאז. כבר הפך לחלק מהתכשיטים הקבועים שעלי. אתמול הוא חצי צחק ואמר שהוא סימן אותי, שהצמיד מסמן שאני שייכת לו. וזה כנראה נכון. אני באמת שייכת לו אבל הוא גם שייך לי. בין אם ירצה או לא. אדון לעצמו והכל, אבל שלי.
אחרי עוד אחת מהשיחות הקשות שהיו השבוע, נשכבנו לישון, הגופות העירומים שלנו משתלבים זה בזו כמו פאזל מושלם וכל חלק נצמד הכי קרוב שאפשר, לחשתי לו שאני אוהבת אותו ללא תנאים. כנראה גם לנצח אוהב אותו ככה. גם כשהמערכת יחסים הזו תדעך, תתפוגג ותעלם, אני עדיין אוהב אותו ללא תנאים. הוא שינה את חיי. החיים מתחלקים ללפני ואחרי הוא.
אני תמיד אהיה שלו והוא תמיד יהיה שלי. גם אם אנחנו צריכים להשתמש בקונדומים.
ללבד יש קצב משלו. כשכל המולת היום דועכת, הילדות כבר ישנות ואני נשארת רק עם עצמי, הזמן זז אחרת. לא מהר יותר, לא לאט יותר פשוט אחרת. אולי בקפיצות? לאט לאט לאט ואז ממש מהר ואז שוב לאט?
ככה גם החשק המיני שלי. אני מנסה להבין שוב את האני המיני שלי כשהוא לא בתמונה.
התחלתי בלנסות לאונן. אוננתי אולי 10 פעמים בעשרה חודשים שהיינו יחד וזה תמיד היה טכני, לא מספק ולפעמים אפילו סתם כואב.
אז ניסיתי שוב, עכשיו שאני יודעת שהוא הלך סופית. חזרתי לפה, נכנסתי לבלוגים וחיפשתי השראה ויזואלית או טקסטואלית שתתסיס את החשק שלי ואוננתי.
בהתחלה עם האצבעות, ניסיתי לחקות את המגע שלו, המדויק כל כך, הנעים כל כך. התייאשתי אחרי בדיוק חצי דקה. מיד שלפתי את הסטיספייר אהובי וזה היה בהתחלה באמת נעים. אבל אז האורגזמה באה במהירות (ולא נבנתה לאט לאט כמו איתו) ואפשר אולי להגיד שגמרתי.
זו הייתה גמירה קטנה, חלושה, טכנית כל כך. שום דבר בה לא הזכיר את הטיפוס האיטי במעלה העונג שהיה איתו. את הנקודה הזו שידעתי שתכף יבוא הפיצוץ האדיר של התשוקה. לא היה שם את הרעד הבלתי נשלט שתמיד היה לפני, לא את הגלים החזקים של התענוג שהתנפצו לי בתוך הכוס בלי שליטה שוב ושוב ושוב עד שכל הגוף שלי השתולל תחת הידיים שלו תוך כדי אנחות מחרישות אוזניים מצדי. לא היה את הבלאק אווט מרוב עונג ואפילו, לא היה את הנשימה המהירה וחוסר היכולת לזוז וגם לא את הרעידות הקטנות של אחרי.
סתם גמירה קטנה ולא מספקת.
אני מנסה ללמוד את האני המיני של אחרי הוא וזה ממש לא כיף לי.
בזמן שלא הייתי פה, ששקעתי בו ובי ואז במלחמה ואז בריק שנוצר, נגמר לי המנוי. הנה עוד שינוי קטן להתרגל אליו. עוד משהו שהיה ועכשיו איננו. קטן אבל קיים. מעניין מתי ואם אתרגל לזה.
הכל השתנה וגם הכל אותו דבר.
