גם לאמא מותר ליהנות

בזמן שלא הייתי פה, ששקעתי בו ובי ואז במלחמה ואז בריק שנוצר, נגמר לי המנוי. הנה עוד שינוי קטן להתרגל אליו. עוד משהו שהיה ועכשיו איננו. קטן אבל קיים. מעניין מתי ואם אתרגל לזה. 

הכל השתנה וגם הכל אותו דבר. 

אני הכי מתגעגעת לכירבול של כפות הרגליים הקפואות (שלו) בכפות הרגליים הרותחות (שלי), ככה פתאום באמצע הלילה, תוך כדי שינה. 

יום שבת הכי קשה לי. מניחה שלכולם שבת הכי קשה. גם בגלל שהחיים השתנו לנצח לפני שלושה שבועות, בשבת, וגם בגלל שהזמן עובר אחרת. יש לו חוקים משלו.  

אני מרגישה שהמרחק בנינו גדל. שגם לחרא הזה, אנחנו איכשהו מתרגלים. לשיחות השטחיות לרוב. לתקשורת המועטה. המחסור במגע כל כך מורגש, כל כך נוכח. מוזר שחוסר נוכח. אבל גם לזה מתחילה להתרגל.

בלילה כשהלכתי כבר סוף סוף לישון, אחרי המתנה ארוכה לטלפון ממנו שלא הגיע, שלחתי יד לצד שלו של המיטה. אני עדיין ישנה בצד שלי, לא מסוגלת לזוז לצד השני, לתפוס לו את המקום. הסדין היה ריק וקר וזה הכניס אותי לעצבות עמוקה, כזו שאוחזת חזק בגרון וללב לדפוק בצורה לא סדירה וכואבת.

אז עשיתי מה שהוא ביקש ממני לעשות לילה קודם ואוננתי. לא זוכרת מתי הפעם האחרונה שאוננתי. אולי שבוע שעבר מתישהו? החלטתי ללכת לסטיספייר אהובי, שאף פעם לא מאכזב, מתוך זיכרון רחוק שהאורגזמות שלי איתו הן מדהימות. 

עצמתי עיניים ודמיינתי את הגוף שלו נצמד אלי, את הידיים שלו מטיילות עלי. דמיינתי שהדגדגן שלי מרגיש אצבעות אהובות שיודעות בדיוק מה לעשות ולא מכשיר חשמלי רועש. היו רגעים שזה אפילו עבד והצלחתי להינות אבל זה לא עזר ולא היה מהנה. גמרתי די מהר, אורגזמה חלשה, לא מספקת וקצת כואבת. והחוסר שלו לידי רק התעצם. 

אתמול הדלקתי, בנוסף לנרות שבת שאני מקפידה להדליק בשבילו, גם נר נשמה. אני מרגישה שאני מתרגלת ואסור בשום פנים ואופן להתרגל למציאות הנוראית, המדממת והשבורה הזו. 

אני מתגעגעת אליו בכל תא בגוף שלי. 

בינתיים הוא בסדר. עשו להם איזו מסיבה בשטח כינוס והוא שלח לי סרטונים שמחים של חיילים רוקדים. כל כך שמחתי שטוב לו. 

איזו מציאות מטורפת זו. בבוקר הוא במטווח, בערב במסיבה. 

נכנסו לשגרה הזויה, שגרת מרחק, של שיחות קלילות יותר, של הא דה וזה רק מגדיל לי את הדיסוננס. אבל איפה האופק? מרגיש שאני, אנחנו, על זמן שאול עד שיקרה הדבר שאני הכי מפחדת ממנו. תוהה מתי הוא יחזור אלי, אם הוא יחזור אלי. 

מדהים הפער אצלי בין הבוקר ללילה. בבוקר אני כל כך תיפקודית. עובדת, מלמדת, מבשלת, מסיעה לחוגים, לביקורת אצל הרופאה, שותה עם אמא שלי קפה ובלילה, כשנהיה שקט והחושך יורד, מזדחלת לה חרדה עמוקה כזו, שלופטת לי את הלב והעצמות, כזו שאין לה מילים, רק תחושות. 

ואני לא מסוגלת לעשות כמעט כלום. 

השארתי את החדר בדיוק איך שהוא עזב אותו. אותי. מקיפה את עצמי בדברים שלו כדי הוא יהיה איתי גם כשאני הכי מפחדת. 

לפני שהוא יצא למילואים לפני שבועיים, הוא בטעות דרך לי הרגל עם הנעלי צבא והשאיר לי לא רק לק מקולף אלא גם סימן כחול קטן מתחת לציפורן. 

לא מעיזה לתקן את הלק כי מרגישה שצריכה לאסוף ממנו כל פיסת מזכרת פיזית שאני יכולה. 

אז אני הולכת עם הכפכפים שלו, לא מכבסת את הבגדים עם הריח שלו או את המצעים שהזדיינו עליהם. 

הוא מרגיש כל כך רחוק היום. כל כך רחוק.

ואני כל כך מתגעגעת. 

הוא חזר אלי אתמול ל24 שעות. 

לרגעים ארוכים יכלתי לשכוח שיש מלחמה בחוץ, שהמדינה שלי מדממת, שהלב נמחץ ולא שלם והכל היה כל כך נורמלי שוב. 

הזדיינו מחובקים חזק חזק ואחרי הפעם השניה ברצף, נרדמנו מחובקים, כשהוא שוכב עלי, עדיין בתוכי והיה לי שקט. הייתה לי שלווה בגוף ובראש ולא הייתי צריכה יותר כלום. 

לפני שהוא יצא הבוקר, הזדיינו שוב והוא קבר את הראש שלו בשקע הצוואר שלי ונשם אותי. ואני ליטפתי לו את הגב ואת השיער והרחתי את הצוואר שלו בהרחות עמוקות כאלה. ממש מילאתי את הריאות שלי בו ובריח שלו. הטענתי את עצמי ואת הגוף שלי בו כי אני באמת לא יודעת מתי נתראה שוב. 

אמרתי לו ששוב יש ריח של שפיך נודף ממני והוא אמר שככה צריך להיות. הוא נישק אותי המון והלך. 

הפרחים שהביא לי אתמול כבר החלו להיפתח ואני רק מתפללת לאוויר העולם שהוא יחזור אלי שוב, עם חדשים, לפני שאלו ינבלו ועוד מזכרת ממנו תעלם לי. 

הוא היה צריך לצאת לאפטר ולבוא אלי. הודיע לי עכשיו שזה לא יקרה. משהו על סדכ ואנשים חולים. 

אוף. 

אני מרגישה איך הגוף שלי מכין את עצמו לקראתו. הציפייה מחדדת אותי, הלב שולח זרועות לכל מקום בגוף, זרועות שנאחזות בקרביים ובגרון. אני כבר יכלתי להרגיש אותו בקצות האצבעות שלי. את הנשימה שלו על הצוואר שלי. את הגוף שלו צמוד אלי. עוטף אותי. 

אמא שלי תמיד אומרת שכל עכבה לטובה. 

מחכה כבר להבין את הטוב בזה. 

ובינתיים בגינה בא לבקר חבר חדש ולנוכח המתיקות והשבריריות הזו, האכזבה מתרככת וניצוץ של תקווה לדברים טובים ניצת. 

מסתבר שהעולם ממשיך בשלו, אפילו שהוא שם ואני פה.

כשהוא חזר מחופשה בסיני לפני כמה חודשים, הוא הביא לי שני צמידים. אחד לרגל ואחד ליד ואמר לי שזה כדי שהוא יהיה איתי בכל מה שאני עושה וילך איתי לכל מקום שאני אלך. 

כל פעם שהוא היה עושה לי עיסוי בכפות רגליים הוא היה מזיז את הצמיד במעלה או מורד הרגל, בהתאם למקום שהוא היה נוגע וצוחק עלי שאני נראית כמו צופיפניקית בת 17.

ועכשיו הוא שם ואני פה והצמידים כבר הפכו להיות חלק בלתי נפרד ממני והוא איתי בכל מעשה ידיי והולך איתי לכל מקום שאני הולכת, גם בלב וגם על הרגל. 

אני מתגעגעת לידיים שלו. 

יש משהו פיזי בגעגוע. החזה כואב. הנשימה שטחית. הלב פועם בכבדות כזו שאני יכולה להרגיש אותו באזניים. 

אני מנסה למנן את ההודעות שלי אליו כדי לא להפריע או להעיק עליו בזמן שהוא שם, מתאמן, בקושי ישן, דואג לאחרים ולאחרת. 

אבל הראש איתו. הראש איתו כשאני פוקחת עיניים בבוקר, כשאני מכינה אוכל לילדות, כשאני רואה משהו מצחיק או עצוב, כשאני שומעת את הבומים של כיפת ברזל או סתם שאני רגע בוהה בחלל האוויר.

רק לפני שבועיים וחצי עשינו לילה מושלם יחד. ראינו שקיעה מושלמת בשמורת חוף, אכלנו מהשוקולד של יהודה וצחקנו מלא, עשינו סקס מחובק של בוקר. 

גם באותו סקס בוקר לא נתתי לו לזוז והשארתי אותו בתוכי כמה שאפשר. אם הייתי יכולה, הייתי משאירה אותו בפנים לנצח. 

אני זוכרת שחשבתי לעצמי שככה מרגיש אושר טהור. 

שלושה ימים אחר כך, שערי גיהנום נפתחו והמדינה השתנתה לנצח. 

שבוע אחרי זה הוא עלה על מדים ונסע. 

ואני רק מנסה כל הזמן לשחזר בראש את ה24 שעות המושלמות שלנו ואת התחושה המנחמת והמדהימה של הזין שלו בתוכי. 

בחודשים האחרונים הייתי מאושרת. אושר טהור. אושר כזה שמרגיע ועושה נעים בגוף ובלב. אושר שממלא ומטעין באנרגיה. אושר של להסתכל בעיניים ולהבין שאת מאושרת.

לא היה מושלם. אבל היה אושר. והמון ממנו. ואהבה ענקית. והמון ממנה.

תזכרי שהיית מאושרת מאוד ואהבו אותך מאוד והסתכלו לך בעיניים ואמרו לך שאת מושלמת. תזכרי את התחושה ותאחזי בה. חזק חזק.

כי כבר מתחיל להיות קשה להאחז. וקשה לזכור.

בלילה לפני שנסע הוא גמר בתוכי בחיבוק מוחץ והחזיק אותי חזק חזק כל הלילה. לא ניקיתי את עצמי מהשפיך שהיה בתוכי. יום וחצי הסתובבתי עם הריח שלו בין הרגליים. וגם אחרי המקלחת, הוא המשיך לנזול ממני לאט לאט לאט והריח עוד היה. 

אבל הריח כבר התפוגג ונעלם וזה מרגיש לי כמו מטאפורה בלתי נמנעת. 

אני מתגעגעת לריח.