|
|
|
הפנטזיות שלי הן פשוטות.
שהמזגנים בבית יעבדו ויחממו.
שהילדות לא יריבו ביניהן *כל ערב וכל בוקר* על שטויות.
שהיובש בשפתיים יעבור כבר.
וגם,
לשכב על הגב במיטה נוחה, להניח את העקבים על כתפיים של מישהו צעיר וחתיך ולתת לו ללקק אותי שעות על גבי שעות, בלי לעצור למנוחה או נשימה, תוך כדי שאני דוחפת את הראש שלו אלי בכוח ומשפשפת את הכוס שלי על כל הפנים שלו עד שאני גומרת שוב ושוב ושוב.
אני מתגעגעת ללהזדיין בצהרי יום שישי ולשים לעצמי כרית על הפנים כדי שלא ישמעו את הגניחות הרועמות שלי.
ואז להירדם כשהוא מחבק אותי מאחור כשהזין שלו עוד נעוץ עמוק בתוכי.
אחד הדברים שאני הכי אתגעגע אליהם, הוא התחושה של השפיך שלו בתוכי, נוזל לאט לאט ממני.
בזיונים הייתי ממש מרגישה את הכיפה של הזין שלו בתוך הכוס שלי, מתחככת בי מבפנים, הייתי מרגישה בפנים את הזין שלו רועד בפולסים כשהוא גומר. ואז, כשהוא היה נשכב עלי ומסדיר נשימה, הייתי לוחצת לו על הטוסיק המתוק שלא יחשוב אפילו על לזוז ולצאת ממני.
והוא היה משחיל את היד שלו ביני לבינו, ומשפשף לי את הדגדגן, כשהשפיך שלו משמש כנוזל סיכה ואני הייתי גומרת כמעט מיד באורגזמות שרשרת אדירות שנמשכו שניות ארוכות ורק אז היה יוצא לגמרי. ואני הייתי שוכבת שם, מנסה להסדיר נשימה בעצמי ומרגישה איך הוא נוזל ממני החוצה, לאט לאט.
אבל הכיף האדיר באמת, היה להרגיש אותו ממשיך לנזול ממני החוצה במהלך היום, על התחתונים. מה שהיה עושה אותי רטובה כל כך, רק מהמחשבה. והמיצים שלי התערבבו בשפיך שלו על התחתונים שלי. ככה הוא היה נשאר איתי כל היום, עד שהייתי רואה אותו בערב ומלאה את עצמי בו שוב.
לפני חמישה חודשים כתבתי את זה. לפני המלחמה, הרבה לפני הפרידה. לפני שעזב סופית, הוא קשר את הצמיד שהיה עליו למנורת לילה שליד המיטה ״כדי שגם כשתזדייני עם מישהו אחר, תחשבי גם עלי״.
כבר אז ידעתי את מה שאני מרגישה היום.
כשהוא חזר מהחופשה שלו לפני כמה חודשים, הוא הביא לי שני צמידים. אחד ליד, אחד לרגל.
זה כדי שאהיה איתך בכל דבר שתעשי ואלך איתך לכל מקום שתלכי.
זה עלי מאז. כבר הפך לחלק מהתכשיטים הקבועים שעלי. אתמול הוא חצי צחק ואמר שהוא סימן אותי, שהצמיד מסמן שאני שייכת לו. וזה כנראה נכון. אני באמת שייכת לו אבל הוא גם שייך לי. בין אם ירצה או לא. אדון לעצמו והכל, אבל שלי.
אחרי עוד אחת מהשיחות הקשות שהיו השבוע, נשכבנו לישון, הגופות העירומים שלנו משתלבים זה בזו כמו פאזל מושלם וכל חלק נצמד הכי קרוב שאפשר, לחשתי לו שאני אוהבת אותו ללא תנאים. כנראה גם לנצח אוהב אותו ככה. גם כשהמערכת יחסים הזו תדעך, תתפוגג ותעלם, אני עדיין אוהב אותו ללא תנאים. הוא שינה את חיי. החיים מתחלקים ללפני ואחרי הוא.
אני תמיד אהיה שלו והוא תמיד יהיה שלי. גם אם אנחנו צריכים להשתמש בקונדומים.
ללבד יש קצב משלו. כשכל המולת היום דועכת, הילדות כבר ישנות ואני נשארת רק עם עצמי, הזמן זז אחרת. לא מהר יותר, לא לאט יותר פשוט אחרת. אולי בקפיצות? לאט לאט לאט ואז ממש מהר ואז שוב לאט?
ככה גם החשק המיני שלי. אני מנסה להבין שוב את האני המיני שלי כשהוא לא בתמונה.
התחלתי בלנסות לאונן. אוננתי אולי 10 פעמים בעשרה חודשים שהיינו יחד וזה תמיד היה טכני, לא מספק ולפעמים אפילו סתם כואב.
אז ניסיתי שוב, עכשיו שאני יודעת שהוא הלך סופית. חזרתי לפה, נכנסתי לבלוגים וחיפשתי השראה ויזואלית או טקסטואלית שתתסיס את החשק שלי ואוננתי.
בהתחלה עם האצבעות, ניסיתי לחקות את המגע שלו, המדויק כל כך, הנעים כל כך. התייאשתי אחרי בדיוק חצי דקה. מיד שלפתי את הסטיספייר אהובי וזה היה בהתחלה באמת נעים. אבל אז האורגזמה באה במהירות (ולא נבנתה לאט לאט כמו איתו) ואפשר אולי להגיד שגמרתי.
זו הייתה גמירה קטנה, חלושה, טכנית כל כך. שום דבר בה לא הזכיר את הטיפוס האיטי במעלה העונג שהיה איתו. את הנקודה הזו שידעתי שתכף יבוא הפיצוץ האדיר של התשוקה. לא היה שם את הרעד הבלתי נשלט שתמיד היה לפני, לא את הגלים החזקים של התענוג שהתנפצו לי בתוך הכוס בלי שליטה שוב ושוב ושוב עד שכל הגוף שלי השתולל תחת הידיים שלו תוך כדי אנחות מחרישות אוזניים מצדי. לא היה את הבלאק אווט מרוב עונג ואפילו, לא היה את הנשימה המהירה וחוסר היכולת לזוז וגם לא את הרעידות הקטנות של אחרי.
סתם גמירה קטנה ולא מספקת.
אני מנסה ללמוד את האני המיני של אחרי הוא וזה ממש לא כיף לי.
בזמן שלא הייתי פה, ששקעתי בו ובי ואז במלחמה ואז בריק שנוצר, נגמר לי המנוי. הנה עוד שינוי קטן להתרגל אליו. עוד משהו שהיה ועכשיו איננו. קטן אבל קיים. מעניין מתי ואם אתרגל לזה.
הכל השתנה וגם הכל אותו דבר.
אני הכי מתגעגעת לכירבול של כפות הרגליים הקפואות (שלו) בכפות הרגליים הרותחות (שלי), ככה פתאום באמצע הלילה, תוך כדי שינה.
יום שבת הכי קשה לי. מניחה שלכולם שבת הכי קשה. גם בגלל שהחיים השתנו לנצח לפני שלושה שבועות, בשבת, וגם בגלל שהזמן עובר אחרת. יש לו חוקים משלו.
אני מרגישה שהמרחק בנינו גדל. שגם לחרא הזה, אנחנו איכשהו מתרגלים. לשיחות השטחיות לרוב. לתקשורת המועטה. המחסור במגע כל כך מורגש, כל כך נוכח. מוזר שחוסר נוכח. אבל גם לזה מתחילה להתרגל.
בלילה כשהלכתי כבר סוף סוף לישון, אחרי המתנה ארוכה לטלפון ממנו שלא הגיע, שלחתי יד לצד שלו של המיטה. אני עדיין ישנה בצד שלי, לא מסוגלת לזוז לצד השני, לתפוס לו את המקום. הסדין היה ריק וקר וזה הכניס אותי לעצבות עמוקה, כזו שאוחזת חזק בגרון וללב לדפוק בצורה לא סדירה וכואבת.
אז עשיתי מה שהוא ביקש ממני לעשות לילה קודם ואוננתי. לא זוכרת מתי הפעם האחרונה שאוננתי. אולי שבוע שעבר מתישהו? החלטתי ללכת לסטיספייר אהובי, שאף פעם לא מאכזב, מתוך זיכרון רחוק שהאורגזמות שלי איתו הן מדהימות.
עצמתי עיניים ודמיינתי את הגוף שלו נצמד אלי, את הידיים שלו מטיילות עלי. דמיינתי שהדגדגן שלי מרגיש אצבעות אהובות שיודעות בדיוק מה לעשות ולא מכשיר חשמלי רועש. היו רגעים שזה אפילו עבד והצלחתי להינות אבל זה לא עזר ולא היה מהנה. גמרתי די מהר, אורגזמה חלשה, לא מספקת וקצת כואבת. והחוסר שלו לידי רק התעצם.
אתמול הדלקתי, בנוסף לנרות שבת שאני מקפידה להדליק בשבילו, גם נר נשמה. אני מרגישה שאני מתרגלת ואסור בשום פנים ואופן להתרגל למציאות הנוראית, המדממת והשבורה הזו.
אני מתגעגעת אליו בכל תא בגוף שלי.
בינתיים הוא בסדר. עשו להם איזו מסיבה בשטח כינוס והוא שלח לי סרטונים שמחים של חיילים רוקדים. כל כך שמחתי שטוב לו.
איזו מציאות מטורפת זו. בבוקר הוא במטווח, בערב במסיבה.
נכנסו לשגרה הזויה, שגרת מרחק, של שיחות קלילות יותר, של הא דה וזה רק מגדיל לי את הדיסוננס. אבל איפה האופק? מרגיש שאני, אנחנו, על זמן שאול עד שיקרה הדבר שאני הכי מפחדת ממנו. תוהה מתי הוא יחזור אלי, אם הוא יחזור אלי.
מדהים הפער אצלי בין הבוקר ללילה. בבוקר אני כל כך תיפקודית. עובדת, מלמדת, מבשלת, מסיעה לחוגים, לביקורת אצל הרופאה, שותה עם אמא שלי קפה ובלילה, כשנהיה שקט והחושך יורד, מזדחלת לה חרדה עמוקה כזו, שלופטת לי את הלב והעצמות, כזו שאין לה מילים, רק תחושות.
ואני לא מסוגלת לעשות כמעט כלום.
השארתי את החדר בדיוק איך שהוא עזב אותו. אותי. מקיפה את עצמי בדברים שלו כדי הוא יהיה איתי גם כשאני הכי מפחדת.
לפני שהוא יצא למילואים לפני שבועיים, הוא בטעות דרך לי הרגל עם הנעלי צבא והשאיר לי לא רק לק מקולף אלא גם סימן כחול קטן מתחת לציפורן.
לא מעיזה לתקן את הלק כי מרגישה שצריכה לאסוף ממנו כל פיסת מזכרת פיזית שאני יכולה.
אז אני הולכת עם הכפכפים שלו, לא מכבסת את הבגדים עם הריח שלו או את המצעים שהזדיינו עליהם.
הוא מרגיש כל כך רחוק היום. כל כך רחוק.
ואני כל כך מתגעגעת.
