אנחנו יכולים להתווכח שעות על תיאוריות קונספירציה, קיומו של אלוהים, אבולוציה, חלל. ויכוחים שגורמים לדם שלי לבעבע. שמעלים בי צורך עז לצרוח מתסכול. להוריד לו סטירה מצלצלת ולא במובן המחרמן.
אבל כשנכנסים למיטה, אנחנו נטרוף אחת את השני בתאווה אדירה, במציצות אין סופיות, בספנקים אדירים שמשאירים תחת וירכיים בצבע בורדו כהה, בזיונים ארוכים שמשאירים תחת וירכיים תפוסים גם ימים אחר כך, בשיפשופים אינטנסיביים בזין ובכוס שמותירים אחר כך פצעים כואבים ופתוחים, תזכורת לתאוות הבשרים הבלתי נשלטת שקרתה שעות או ימים לפני כן.
ובסופם, אחרי שהכל נגמר, מותשים ומתנשמים, אנחנו מתחבקים בכל הגוף, ידיים ורגליים מתערבבים אחד בשניה, לופתים אחד את השניה בכזו עוצמה והיצמדות כאילו החיים תלויים בזה, פיות מרעיפים נשיקות קטנות בכל מקום שהפה מצליח להגיע אליו, פנים נקברות בשקעי צוואר ושינה טובה, מנחמת, עמוקה נופלת על שנינו.
אתמול הקראתי לו את נאום אריסטופנס מתוך המשתה של אפלטון. זה סיפור כל כך מצחיק ומלא אהבה על מהו ארוס ומה הן נפשות תואמות. אני לא מאמינה בנפשות תואמות. אני מאמינה בבני אדם שגורמים לך להרגיש שאת מושלמת בדיוק כמו שאת.
