הוא הזמין כרטיס באמצע הלילה ולמחרת נסע לשלושה ימים לראות חברים ומשפחה לפני הטיסה.
אני מבינה את הצורך אבל אני כועסת עליו שהוא לקח לנו ימים של להיות יחד לפני שהוא עוזב. ועוד בימים שאני לא צריכה לשים שעון בבוקר! אבל ברצינות, זה חשוב וטוב שהוא הלך להיפרד כמו שצריך, אפילו אם זה צורב לי בלב מרוב שאני מרגישה כמו ילדה קטנה שלקחו לה את הבובה שהיא הכי אוהבת.
אז אתמול בערב עישנתי מלא (שהוא שונא, אז לא מעשנת כשהוא פה) אוננתי וגמרתי פעמיים, קצת בכוח קצת לעשות דווקא (למי? לעצמי? לו? לא יודעת. אין פה הגיון, לא צריך גם לחפש אותו) וישנתי באלכסון בפרנציפ כי אני יכולה. קמתי הבוקר אחרי שינה ארוכה וטובה אבל עם בחילה קלה. אולי מהסיגריות? אולי כי הוא לא היה לידי להיצמד אלי כל הלילה.
אולי בכלל הימים האלה הם הכנה לעזיבה שלו, הדרך של העולם להגיד לי ״תתרגלי להעדר שלו״.
אבל אני חושבת עליו כמעט כל הזמן. מתגעגעת פיזית בגוף לנוכחות שלו. עוצרת את הדמעות על בסיס שעתי כדי לשדר עסקים כרגיל לילדות. ויודעת שגם הוא חושב עלי. אני חושבת שאני אפילו מרגישה את זה.
לא משנה כמה זמן הכנתי את עצמי לזמן הזה, זה קשה לי. ורק הולך ונהיה קשה יותר ויותר.
עוד שישה ימים לפרידה.
