|
|
|
הודעות מנשים:
11:58 אכלת?
11:58 יש פיתה
11:58 במקרר
11:58 יש גם מים
11:58 קרים
11:58 הגעת?
11:58 טוב
11:58 תנוח
הודעות מגברים:
1.11.2023 מה קורה? אתה מגיע לאיזור מתישהו, תקפוץ נדליק מנגל, נעביר ערב.
10.05.2024 אני מחר באיזור.
11.05.2024 אש.
הידיעה המוחלטת כי אינך יודע בוודאות מה נמצא מצידם השני; יכולתך לראות השתקפות נשללה, ספק הייתה אי פעם. לאמוד עומקם מתאפשר רק באמצעות רגש וכל שניתן לראות, מסתכם בנוזל עכור: הצמא לידע לא מסתיים, הבחישה, איטית - קתרזיס פרוזאי.
לרווייה.
קיימות תחושות שהינך בטוח כי הן נחלת הכלל וכולם ידעו בדיוק למה התכוונת כשציינת זאת. מבלי להיכנס לתיאור תופעתי - נראה כי עניין זה מתחבר יותר אל ילידי שנות השמונים.
והרי מבחינות רבות, שנות השמונים היוו תפר בין יכולת או אפשרות הביטוי האינדיווידואלי המלא לבין שמרנות גורפת, טמון בכך יופי רב: התחלות חדשות ודיסוננסים רועמים בואך צורמים, אך נדמה כי ממבט ילדי, כלל התהליכים הבשילו לכדי פריחה: מעט מאוד עסקים נסגרו; אני זוכר בתור ילד חנויות שליוו אותי מינקות עד הצבא. אותם אנשים ואותו לבוש וכיום, אנשים שוכחים שעל כל עסק חדש שנפתח - ישן נסגר, במרבית המקרים.
בין קדמה למסורת, מוצ"ש היה מוקדש לפיצה במרבית הפעמים. "מזמינים פיצה", כך נקראה הפעולה. בדרך כלל, הפיצריות היו מועטות במספרן וחולשות על נתח שוק סביר והגיוני. גם במידה והיית מבקש משולש, איש לא היה מרים גבה. האופציות תמיד היו מצולמות, בדרך כלל מעל קופת המסעדה, כדי לתת חוויית לקוח או משתמש לעילא ולעילא - מי האמין שיום יבוא וישכנו מתכנתים ואנתרופולוגים יחדיו, כדי לתכנן איקסים קטנים אשר יגרמו לך לרכוש נפח ענן כשבעבר, היית מביט בהשתאות עם ריר עד הסנטר בתמונת פיצה עם אנשובי או ביצה, לא חתיכה או שתיים, אלא באמת אנשובי.
היינו ממתינים בכיליון עיניים שהפיצה תגיע, לא היו כמעט קטנועים וארבעים דקות היו ארבעים דקות, גם בפורד פיאסטה - זה לא שהיו מתקפות וולט ואודה - מעולם לא הזמנתי דרך שם, כן יצא לי לאכול וזה עדיין מרגיש מנוכר ושופע מדי. ישנו משהו אינהרנטי מבלבל בשפע, כשאני חוקר תהליכים ותגובתיות, אני שם לב שאבד לו הבסיס האמיתי והספקולציה שולטת. היה לנו הופה-היי, קשר משפחתי עד שאחד שם אנס, היה את קוסבי, שגם הוא אנס ובכלל, היו לא מעט אנסים גם אז, אבל היה את יצק ותוכניות ששנאנו, הייתה תוכנית מוזיקלית בשם ליבת התפוח ותוכנית בריאות בשם המקורי בקו הבריאות - מעולם לא ראיתי מישהו צופה בה. היינו הרבה בחוץ וכשהיינו, היה ברד עם מסטיק עגול, קדאווה, טילים מכדור-רגל רטוב והמון ברזלים. היו מעט קניונים. בדרך כלל בשבתות, אבי היה מאזין לשירים ושערים ולאחר מכן, היינו נוסעים לקניון:
מוצ"ש אחד, שמעתי בפעם הראשונה את היצירה הזו שצורפה לקטגוריית שירי מוצ"ש בעל כורחה, בין שירים לשערים או איך שלא היה ברדיו-טייפ הישן ולאחר מכן נסענו. מאז, קניון במוצ"ש הוא אחד הדברים הריקניים ביותר עבורי, אנחנו גם לא מזמינים פיצה כבר - הזמנים משתנים, הריקנות נצחית.
לפעמים הייתי מסתכל על השחורים באוזנו ובחלק הימני של מצחו, אתה תוהה מה גורם לאדם להגיע למצב כזה ולמה אף אחד קרוב לו מעיר לו.
ריח שמן מכונות ושאריות מתכת מכורסמת עטופה בשבבי ריתוך - זה עדין אך בלתי נסבל בו זמנית וניסיתי, או יותר נכון דובבתי, כהרגלי עם מניין האנשים השבורים. על כסף, על פנסיה, על תנאים, על בית קפה פעם בשבוע, חוץ מזה הכל מת, הרוס עד היסוד ואין על מה לדבר, עבודה. כל חמש שנים להחליף רכב רק כדי לגלות שאתה הורס אותו בזה שאתה שומר עליו מכוסה באיזה ברזנט מזדיין וישן, מהודק כנראה ואיך לא, דהוי.
תמיד התחברתי אליהם בנקל, אולי כיוון שאני שבור בעצמי וישנו מכנה משותף, או איזושהי קורלציה בין שברים. אנשים שלמים מעולם לא עניינו אותי, יש מהם ערימות. תהיתי אם אי פעם הוא הגיש זר פרחים או עצר רגע כדי להביע השתוקקות למשהו וכמה שבריריים החיים כשאתה רק ממתין להזדקן לבד, אתה הופך ערירי בחייך.
עסקתי בהרבה תחומים הפרושים על-פני תקופות שונות, על-מנת להתפרנס כמובן ואת אנשי השוליים זכיתי לפגוש תוך כדי ההתבוננות העצמית: קיים קשר הדוק בין אובדן היצירתיות לבין השכר; כשאתה משתכר באופן נפלא, היצירתיות עומדת למכירה ולהפך. אמנם, בתקופות שונות רעב הוא אלמנט בעל נפך רומנטי, אך כשאתה הופך לאב ועדיין דוגל באותה אמונה, אתה מטומטם.
תמיד היה לו שחור בין הציפורניים והוא היה אוכל ארוחה אחת ביום, בבית, אף פעם לא בעבודה. גם כשהיה מתלבש, היה נשאר דהוי, אותו אדם, אותם קרביים. תמיד הסתובבתי עם מברשת קטנה, שאף פעם לא יתחיל להערם שם לכלוך, כדי לא לברוח רגע אחד מן המשמר, לא לתת לבוץ הזה לשאוב אותי ולהפוך אותי לחי-מת, לחסר יצירתיות ואיכשהו שלם: כשהייתי תוחב אצבעותיי לעוף, לבתקו ולאוכלו עם הידיים, לא הייתי מרשה לעצמי לזלזל כך בעוף, הייתי יושב ומקרצף וגוזר בסיזיפיות יומ-יומית כל התעקלות. עד היום.
מאז שאני זוכר את עצמי, פחדתי להיות כמו כל האנשים הכבויים שראיתי בתור ילד מופרע. אני מפחד מהרגע בו אביט במראה ולא אמצא אותו שם, אני מנקה את הציפורניים עדיין, לא אפסיק לעולם.
לא מכרתי יצירתיות, גם לא ערכים.
כיוון שאני איש עסקים ממולח והודות לתחת השמן ביותר הנמצא באמתחתי, החלטתי להציע שירות חדש:
תחת שמן הוא גזירת גורל. הוא לעולם לא נמוג, הוא רק נתון מעט לכוחות הגרביטציה האכזריים, אך בעזרת אימון בונה ותחזוקה נכונה - בטוחני כי הנכס היקר לך מכל יוכל להסתתר, פחח, עאלק להסתתר - כל המסתיר תחת שמן דינו להיסקל, הכוונה להיות מוצג לראווה ללא שום חשש.
אם גם את נאבקת עם מכנסיים קטנים בשתי מידות ורוקעת ברגלייך כדי שהם יעברו את ירכייך - ברכותיי, הינך זכאית לביטוח תחת שמן. פני עוד היום. השירות כולל:
מריחת שמן אחת לאירוע - מחקרים מוכיחים כי תחזוקת שבר מונעת צלוליט, צוות המומחה שלנו יעסה במיטב שמנים את הנכס היקר לך מכל.
לא בכדי, צוות היחיד מונה פאשניסטה אחד אשר מתאים את הלבוש למאורע, תוך התחשבות יתרה ומוקפדת באנטומיה הייחודית וקימורייך השופעים. לא עבדתי אצל טום פורד, אבל קניתי כמה פריטים בשוק.
קריאת חירום - הוא נראה לך קטן מדי? אל דאגה, פוזיציות מסוימות יחזירו לו את הדם ללחיים. אלווה מקרוב עד לשביעות רצון מלאה באמצעות פחמימות ושלל דברי מתיקה.
צילום אחת לרבעון - אחד הדברים שכל בעלת ישבן גדול אוהבת, הינו מראה תחת שמן מטביע כסא אופניים, לשם כך אני מחזיק ניידת מצוידת בציוד צילום משוכלל ומתקדם מאין כמותו: לקוחה אחת לא טועה.
*לבעלות חזה גדול - כרגע, הספציאליטה של חברת היחיד הינו ישבן רב מימדי, יחד עם זאת, אני עמוס בתקופה הקרובה מכדי להרחיב את מעגל הלקוחות, ניתן לומר טובע. ניתן לתאם איתי לסוף אוגוסט 2025 בכפוף למקדמה. אולי אתרחב גם לשם.
אתרחב.
מעולם לא ייחסתי חשיבות יתרה לשליטה: היא תמיד שם ועל מה שקיים, אין צורך להוסיף ולדון.
מאז ומעולם שיקפתי ודיברתי את רצונותיי באופן הברור ביותר - במידה והחלטת להכנס איתי לאותו חדר, כל מה שארצה יקרה, אני אלים, אני מאמין גדול בכפייה, בשעבוד ואעשה כל שנדרש על מנת להבהיר נקודה:
זהו עבורי מרחב פרטי, בו אין שום הגבלות או גבולות למה שיכול לקרות בין בני-אנוש בוגרים ויחסית שפויים בדעתם. לפיכך, מעולם לא נפגשתי עם צעירות ממני ביותר משנה ותמיד וידאתי באופן שוטף, כי הצד השני מבין למה היא נכנסת. בשונה מהמרחב הציבורי, בו אפילו לא שרקתי או הערתי הערה מינית לעולם - אלו דברים שאני בז להם.
מאז ומעולם חיפשתי כוחות שווים, יש שדים שלעתים ראוי להתנגד להם ולבחון את מידת האימפולסיביות ויש שדים שכמה שלא תנסה, הם יבלעו אותך, גם כשזה קורה פעם בשנה ועבורי, זה היופי - לחיות בעבור רגעים, ניצוצות אמת המפלחים גם את החלל הכבוי ביותר.
בהתחלה, כמו שלמדתי על בשרי, היה קשה לה לקבל את התואר "נשלטת" ולחיות איתו בכבוד; ממרום נסיוני, אני מצליח לתפוש כי זה אכן קשה ובהתחלה, לא השכלתי להבין זאת: מאות דקות שיחה נסובו סביב עניין זה: "עשיתי זאת כדי להתקרב", "רציתי לבדוק", "חשבתי שתוותר", "זה מורגש רק כשאני חרמנית" ועוד.
אני יכול להבין שנאה עצמית כשאת מנוהלת באופן שוטף, את הדעת המשתנה ואת הניגודיות בין האופי החזק לרגע בו אני מנגב בה פיזית את הרצפה. לעתים אני מהרהר בשנאה הזו וברווח העומד בצידה; כמה היא מתנגדת כשאני מכאיב לה כשהיא לא בתוך זה או גוער בה בעצבים כשהיא לא עושה משהו כפי שאני רוצה בדיוק.
אני חושב שבשנתיים הללו היא הרוויחה את עצמה, כשהיא מנוהלת בצורה יחסית גאה באופן מתמשך, במיעוט הקונפליקטים ובהבנה שכשטוב לי, טוב לה. הרהוריה העצמיים לעולם ישארו, השנאה העצמית על כך שאני נותן לה לאונן על עוד חלקה שהרסתי בהתנגדותה הגולמית ואולי יותר מכל על השייכות; אולי כל הנ"ל הם מחיר כדי להיות איתי, או לפחות למקדמה על-חשבון חיים שלמים קדימה: זה אולי המחיר של להכנס לחדר ולא לדעת, רק להרגיש, כמו שאני מוכרח שיהיה. את המחיר להיות איתה אני משלם, כשאני מצליח להכיל את כל הניגודיות הזו, הן שלה והן שלי ולעטוף אותה גם לאחר מכן.
מסתבר שגם אני נכנסתי לאותו החדר.
בקליפ, כוסות קפה.
ניתן ללמוד אודות אדם במגוון דרכים: אך את האמת הפונדמנטלית הוא ישמור בשתיקה ולעתים, רסיסים ממנה יחשפו עד תהא יותר גלויה מאשר נסתרת. כמות השיחות, ההסברים, האינטימיות והחדירה האיטית לנבכי היותנו, נדמה כי לא פוסקת ואולי כך צריך להיות הדבר ואולי לא יודעים באמת לעולם.
כשחייתי בבתים גדולים, התחוור הדבר כמעורר ריחוק ובמקום נפשי מסוים, אף ניכור, אותו אופן החשיבה הואץ גם כשהפכתי אמיד, אמנם זה הגיע מעבודה קשה וסיזיפית, אך עדיין תחושת היש דוחקת מקרבך התמודדות כלשהי, דוחקת מצבי דוחק המחייבים אותך לקום ולפעול, לחסל ולחזור עם טרף בין שינייך - דוחק הוא אחד המורים הטובים ביותר להשרדות.
אינך אקטיבי? תרעב, אין פשוט מזה.
---
השולחן היה עמוס, האווירה אינטימית ביותר, קטן אך לא צפוף, בביתנו הארעי: ניחוח בישולים יומי מעטר את קצוותיו ודרך חלון ענק הג'ונגל האורבני מתרחב ועלים חדשים נובטים דרך קבע.
ספה ענקית המכילה משפחה, נקנתה כדי שנוכל להתקיים בקרבה המיטבית כולנו: שבוע שעבר, נרדמנו בתוכה ארבעתנו; שניים בוגרים ושתי ילדות וכשקמתי, לקחתי אותן למיטה, כיסיתי בעדינות ופסעתי צעד וחצי אל חדר השינה השני, להן לקחו מספר צעדים לבוא ולהעיר בבוקר כדי לקפוץ איתנו למיטה.
---
אמש ישבנו על אותה ספה כשעה וחצי, ליטפתי את רגליה ולא היה צורך לומר מילה; זו הייתה אחת משיחותינו העמוקות ביותר.
---
הן גדלות מהר מדי, שום דוחק לא מכין אותך ליום בו הן תפסקנה לצעוד בצעדים קטנים לקפוץ עליך בבוקר - לכן אני שותק.
"For the world's more full of weeping than you can understand".
W. B. Yeats
חופות פנסים מלוות, זהו לילה כזה בו האוויר עומד למרות שאני נוסע. לעתים נדמה לי כי אין מספיק קור בעולם על-מנת לכבות דם חם ולעתים אני ממתין בכליון עיניים לבוא הגשם: לשבת מרופה על ספסל עץ נרקב ולנסות להביט בהשתאות בטיפות הניתכות ולהתמכר לרעש החוצב, הבלתי פוסק של הגשם מנסה לקרוע גגות.
אני לא עורך חשבון-נפש, מורכב מדי לחיות עם עצמי יום אחרי יום, אך גם בעתות גשם, ישנם רגעים בהירים בהם אתה מלקק את קצה שפמך; כדי להבין באמת האם טיפות הגשם הן אכן מים ואתה מבין כמה רגעים נטולי אחריות מוחלטת יש להורים כלפיי ילדיהם ופתאום זה מטלטל - גן, בית-ספר, חברים ואתה לא תמיד נמצא ובכל השחור הזה אתה מבין שלא משנה כמה שליטה באמת יש לך: החיים הם קורי-עכביש ודברים עוברים דרכם ואתה פתאום מבין הורים שדיברו איתך על חרדות, הרי אבהות היא בעצם נקודת המפנה מחרדה תאורטית לפרקטיקה נושכת ואז מגיעה התפילה, שלא תצאנה רקובות כמותך ושהחיים ינהגו בהן בחמלה.
ישנו מעבר מקשיחות לקהות, הוא עדין וכמעט בלתי נראה, אך בנקודות מסוימות הוא מורגש וגורם לך לרצות לקרוע את בית החזה, כדי לדעת למה לא תמיד אתה מרגיש את הדפיקות, את ההלמות, את החיות. המעבר הוא תוצאה של בעיטה אחת יותר מדי. כנראה.
זה משליך על הרבה, על מה שהיית ועל הצדדים האבהיים בכללותם גם הזוגיים: גילוי אכפתיות שאין בה בדל מלאכותיות וזה מעבר לבגרות הנפשית, מעבר לשליטה, סקס, אינטרסים. פתאום דאגה נכנסת באופן טבעי ואתה לא מוצא את עצמך ישן באוטו רק כדי לחשוב ולהרהר מבלי לשמוע נשימות: אנשים גורמים מהר מאוד לשעמום, לחזרתיות מונוטונית, הם בעיקר עלולים להפריע לך לשמוע את עצמך.
אצלנו כבר ישנה חברות, יש אמון, הבנות הצרובות בעור ובעיקר, את היכולת לשמוע את עצמך, גם כשהכל סביבך רועש: אולי הישיבה על ספסל מלמדת שיעורים בלוגיקה אלמנטרית: במידה ואתה דואג - אתה נמצא במקום טוב.
אולי בגשם הבא אשמור לה מקום על הספסל, שתטעם גם היא.
שלום יקרה.
מקווה שצ'אטי מוצאך בריאה ושלמה. שליחים שלחתי לדרוש בשלומך ונתפסו באוננותם למרגלות עצים, והיה במקום ההוא גל-עד נעליים בלויות ומה לאדם כי יאונן במקום בזוי כגון זה, אין הדבר נהיר לי, אך אשוב ואדרוש בו עד-כלות.
אמש, מעט לתוך שעת הדמדומים בעודי מסיט וילון המלמלה מקרבי, חזיתי בבת השכנים יושבת על ידית אחת ממראשות המיטה ומגרונה בוקעים קולות מלחמה. כלוחם מעוטר השש אלי קרב - שלחתי ידי מטה, אל עבר הירדן כדי למוצאו תופח כמו לחם זבח טרי והרהרתי בך ובעופרייך המתדלדלים:
במבט חטוף על פרופילך עת רוח ערב מנשב, הבחנתי בחמוקייך מבצבצים ונמלכתי בדעתי להצעתי הקודמת להורייך: לירה ישנה וכעת, אכפיל הצעתי כמוהר עבורך - זנונתי לעתיד.
מקץ מכתבי אודיעך כי אני נותן בידך יומיים תמימים להעתר למכתבי מניה וביה ולהגיע חיש אל חלציי הקשים והמתקשים והולכים.
אכבה הנר כעת ודוק, לא בידיי עשיתי זה המעשה אם-כי בשטרונגולי לקחתי חירותי בידי ואיירתי בעבורך פתקה; כי תמה זה מכבר עת מנוי לבית העופות. דעי לך פועלת, כשהפתקה תפתח הפני לחייך לקבלת סטירה (עם השטרונגול, לחסרי מעוף ודמיון).
ממתין למוצא פיך,
אברהם נחמיהו חודידה, שולט ובעל ממון.
כשבקבוק האקונומיקה נפתח, צליל הפקק הייחודי והלשונית המהווה פטנט. הניחוח מפקס אותי ואני מתחיל להתעורר מינית. בגדי נקיון בלויים ושיער אסוף - אני כבר רובץ על הספה בתחתונים:
כשהיא מתחילה למלמל לעצמה בשפה שקטה שרק היא מבינה, כדי לא לעצבן אותי, שם אני כבר תוחב את היד ומלטף בעדינות.
אין תנועה יפה יותר מסחיטת הסמרטוט כשהתחת השמן בולט והידיים מכוונות שלא יהיו שפריצים החוצה, אמא, אמא, איך הוא עומד כבר. בטבילתו השלישית כבר בורחת לי טיפה קטנה כשהיא עוברת מלשוחח עם עצמה לקיטורים קטנים אני כבר מתחיל לשפשף על הטייץ המהוה. כשהיא כבר רוטנת: "חם לי", אני כבר נוגע מהר, כולי באקסטזה והניחוח עוטף אותי לצד המלמולים חסרי הפשר. אני כבר על הקצה, רק ממתין להשפריץ ואז היא פותחת בקבוק מהבושם האהוב עליי - סנט-מוריץ ואני גומר.
בימים שהיא משפשפת את האמבטיה, אני סחוט.
