בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

Disrupt/ive/ion

羅生門
לפני חודש. 21 באוקטובר 2024 בשעה 17:54

מעולם לא היה לי צעצוע או אביזרי מין מכל סוג, הכוונה צעצועי מין כן היו, אבל לא אביזרים; נראה לי שאמרו על מראדונה שיש לו את יד האלוהים בשער מסוים שהבקיע: הפעם האחרונה שצפיתי בכדורגל הייתה בגיל 17, אז די בטוח שזה היה עליו ועליי אמרו כמה פעמים שיש את אצבע אלוהים, האצבע של הדגדגן. אצבע על אמת, נמצאת ביד ימין. גם עם הזרת והקמיצה אני עושה דברים, האמה בדרך כלל לחטט באף והאגודל תמיד לתחת, להשלים את המראה הרנסאנסי או הבארוקי, תלוי מאיפה מסתכלים.

לכן האצבע המיומנת נתנה עבודה תמידית והגיעה למעמד כזה, של אלוהים, אולי קצת פחות אבל לא אתקטנן. עכשיו, יש גם זין ולא נרחיב בעניין, זין זה זין. לא של אלוהים, זין רגיל כזה שאוהב את החיים ואוהב לחקור מערות (מערה אחת שכבר חצי שנה שעירה, כיוון שהוא זין מונוגמי, כך יצא).

היום קניתי לה משהו רוטט או מסתובב, לא כדי לענג אותה, אולי גם, אני נהנה בדרכי כשהיא מתענגת, כל הזמן אנחנו עושים רק מה שטוב לי וזה המכנה המשותף החזק ביותר שלנו, שאנחנו מאוד אוהבים אותי ורוצים בכל מאודנו שיהיה לי טוב ושלא אעצור את עצמי בכל שאיפה וכיבוש שרק אחפוץ.

אז כן, קניתי לה כדי שכשהיא מתחילה לאכול לי את הראש כשאני רחוק ממנה, אוכל לשלוח אותה איתו לשכב על השטיח הסגול, זה של העלובות ולהרגע קצת. היא לא נוגעת שם, היא הפכה זרה ועילגת לכוס, זה יהיה רק באמצעותו, האביזר הכוונה.

אני גם לא חושש שהם יברחו יחד, לו אין אצבע, הוא רק רוטט או מסתובב או משהו כזה. חוץ מזה, גם התחזוקה שלה מאוד יקרה, של הצעצוע הכוונה וחוץ מסוללות מה הוא יכול לתת לה כבר?

הוא לא מאמין בעצמו כמוני.

לפני חודש. 21 באוקטובר 2024 בשעה 14:45

התבדיתי. מדובר בהומור. 

המעבר המהיר בין חה חה חה לגה גה גה, הוכיח עצמו כל פעם מחדש.

לפני חודש. 20 באוקטובר 2024 בשעה 15:23

הידיעה המוחלטת שבכל מקום בו היא נמצאת, היא מוכרחה להיות נוכחת.

את הכי יפה כשאת תופסת מקום.

לפני חודש. 19 באוקטובר 2024 בשעה 21:43

זו הייתה תקופה שחורה: כל אימת שאני מוצא עצמי מהרהר בהישגיי והתקדמותי, אני צולל אליה, כל חיוך מבתי הקטנה באמצע הלילה כשאני מכסה אותה: אל דלות מחשבה אפופת קדרות, במקום שכוח-אל הנבחר במחשבת תחילה על מנת לפרוש לזמן מה ולתקן את עצמי ממיני חידלון; להסתגף בדלת אמותיי, להסתגף עד כלות ולגזור על עצמי התבוננות.

גיל 27, תואר שני, תחילת החיים ורקוב מבפנים רקבון כה כביר, עד כדי כך שמקרין גם לחוץ, כלפיי העור: מתגרד ככלב מוכה פרעושים בעל כוחות מדודים להלחם: רובץ, מפעם לפעם מכשכש בזנב, מפעם לפעם מניד רגל, אולי הטפילים יפחדו וינוסו, אולי יעזבוהו במנוחה ואולי יסיימו את המלאכה.

 טפיל על עצמי, מן תקופה שאתה מבין שיכולה להסתכם בתהום או התעלות. אפשרות שלישית אינה קיימת, לא ליד ולא בערך. אתה עצמך ובית נטוש למחצה, מפעם לפעם עכבר חודר אליו לחפש שיירי מזון של התוכי, אכל טוב ממך באותה תקופת עוני: 

סדינים בלויים, ביוב עולה על גדותיו וקירות מתקלפים ויש בך מזה, אין בכך שמץ רומנטיקה או הרחבת תודעה, אין בכך יופי נשגב, ישנה רק התמודדות וציפייה למחר, למשהו חדש, לתקומה.

הגפתי ובדלתי עצמי מכל היכול להיות סובב, מכל היכול להיות קרוב. הגעתי לעומקים שלא ידעתי שיכולים להיות, לטוב ולרע. לבד, אני וקירות מתקלפים. סגפנות היא מחלה חשוכת מרפא; יש לדכאה, כה אני לומד ומעמיק גם שם: עד היום, כל פעם שטוב לי מדי, כל פעם שאני מאושר מדי, אני מוכרח להרוס משהו, תזכורת לימים הנוראים ולאותו בית ארור ומתקלף אשר התחיל מלידה, כנראה. לבנה נוספת מקיר החיים.

בתקופות השחורות למזלי, למדתי גם לבנות.

לפני חודש. 19 באוקטובר 2024 בשעה 10:09

קרן ירח חודרת בעד חרכי החלון ונתקעת בקיר המסוייד, תנועתה ממאנת להיות עקבית ורציפה; היא מבליחה כשיש לה מה לומר דרך שרטוטיה. האוויר עומד מחניק, לעתים יש צורך באטמוספרה כהה שכזו, לא לראות ישירות מי מולך, רק להרגיש; בעקיפין.

שכוב בעירום מלא, מאזין לזרם המים שוכך ולמגבת ניטלת, פותח לרווחה החלון העתיק - ליתן לרוח להרחיב דעתי. ניחוח סבון ועור-נשי נמהל בצינת הליל ובעת שהיא פוסעת חרישית ועוברת את מפתן החדר, קרן ירח פוגעת בה בעוצמה מסמאת ומדגישה כל קפל-עור: היא זורחת לבדה בעולם כבוי.

לעתים, לא ניתן לחדול לראות מי מולך.

לפני חודש. 18 באוקטובר 2024 בשעה 15:06

בין התגלמות הנשיות הרכה, המאופקת ומלאת העדינות המרכיבה אותה, לבין תחושת - נכנסתי לשירותי תחנה מרכזית, כשהיא נותנת עבודה.

לפני חודש. 17 באוקטובר 2024 בשעה 17:57

הוא קיים אצל כל איש, משהו משך אותו לאהוב ולעתים אף לסגוד לכותב: באיזו קומפוזיציה ישב והאם אל-מול חלון ונוף מוריק, או שממון מדברי צהבהב ופלט מילותיו: אולי בדיו וקסת, מכונת כתיבה או עט נובע. אולי אמצעי מודרני כמחשב וכוס קפה לצידו. החשיבה המתכנסת בנוגע לזה - פנטסטית.

אני מנסה להתחקות אחר מסלול חייו, דרך משעולי האותיות ונבכי המילים. כמה מושקעות הייתה ביצירה, אני מצליח לדמיין חיי דלות וסבל אשר הפכוהו לסופר המוערך עליי ביותר. אני מצליח לדמיין אפילו את שולחנו הערוך, שופע כל טוב כשבחוץ שורר קור: בשר ודגים מעושנים.

זה היה לפני שידעתי שקיים עולם, לפני שהוריי נולדו. משהו שם שבה אותי, באילוסטרציה ובמילים. כרונולוגיה על-זמנית, משל פילוסופי אשר נמשך וכנראה מדבר על אהבה וחברה קפיטליסטית אוטופית ומהולה חלודה פוסט-אפוקליפטית.

אין זה דומה לתיאוריו הפיוטיים של הסה, מהביבים של בוקובסקי ומתיאורי הלילה הגדולים של רמארק, זה גם לא מזכיר את האריות האלגוריים של המינגווי. אך זה מיוחד ולוהט לא פחות, זה גורם לך להרהר לעומק במהותו של חור: כמה הוא ידע אי-שם ב1949, טרום עידן הגיבורים והנבלים, כמה אהבה וכאב נשפכו ממנו. משופע שנאה עצמית וימים תחת עץ התאנה, כשישב וכתב, אני מניח. כמה סבל הוא סחב בפיו בעת שכתב את קריוס ובקטוס.

לפני חודש. 17 באוקטובר 2024 בשעה 13:22

מוזיקה היא אמצעי מנכיח ומרחיב תודעה, מקום מפגש של מילים ומחשבה, לחן והתאמה, לעתים רק לחן וזה מעולם גרם לי לתהות מה עובר במוחו של אדם.

מילים לבדן הן פרט שונה, אינן אבסטרקטיות כמנגינה: ספרות, שירה וכל מדיום כתוב אחר, טוב ונשגב ככל שיהיה, במרביתם המוחלט של המקרים בנוי ומושתת על הקיים, על כל מה שיש והנגשתו טמונה בפיתוח - מוזיקה שונה, היא תמיד פרי מוחו הקודח של אדם המתיימר לדעת איך היא תפרש.

הייתי בן שמונה ומשהו, כשהתחלתי לכתוב באותיות חורטות ונטולות רגש בתנועה, דרך הבעה כנראה. כשהייתי מקריא את שכתבתי, הסתבר שכן היה רגש ושלחו אותי לכמה מפגשים ללמוד פרוזה אצל סופרת: לא הייתי בשל עדיין וכהרגלי, זלזלתי. מפחיד לדעת שיש טובים ממך כשאתה צעיר, גם כשאתה מתבגר אבל זו דרכו של עולם וככל שאתה מפנים זאת מגיל צעיר, אתה מסתובב קל בעולם וברגעים המועטים שחוויתי את עצמי קל, נפעמתי. גם לקראת ארבעים, לתחושת המירוק הפנימי אין קצוות.

באחת מתוכניות הטלוויזיה שודר קליפ בשחור לבן שונה מהשחור לבן השגיר. כמו אנשים הפוצים פיהם ואתה מבין כי הם שונים; כי דעתם אמיתית ומגובשת ואתה מבין כי אתה יכול ללמוד מהם, להתווכח ולקבל זווית חיים שונה; להרחיב תודעתך.

עמדתי מהופנט, בן שמונה ומשהו החושב שהוא מחזיק את העולם בביצים כמו בפעם הראשונה בה הכאבתי, עמדתי והתרכזתי, לא משתי לכל אורך הקליפ. הכל התחבר, המלודיה, האטמוספרה השונה והמבט הריקני כשאתה בפסגה. אותה פסגה שאתה הצבת וכל השאר הם באמת רק קהל.

כמה יופי טמון בדברים שאתה מצפה להם, איך אתה בונה אותם מחשבתית ואיך החיים מתערבים ברצונותיך: חיכיתי ימים בטלוויזיה דלוקה ואז שמעתי את שם הלהקה, הציגו קלטת וגם הלוגו היה וואו. שוב עמדתי מהופנט בציפייה, הפסקתי ללכת ללימודי הפרוזה שהיו אחר הצהריים וביקשתי מאמא שלי קלטת של הלהקה: היא עלתה בזמנו 33 ₪, הוצאתי את דף הלוגו והבנתי כי הוא חד צדדי; אני אדם של יצירות המבטאות גאונות, לא של אלבומים המבטאים דרך או כורח.

הבנתי שני דברים בילדות: לעתים, נורא לקבל את מה שאתה רוצה ולעתים, מה שנראה ממש פשוט הוא תוצאה של עומק בלתי נתפש.

הלוואי שלהיות קל היה חד-צדדי כמו אותה עטיפה - יש טובים ממך.

לפני חודש. 16 באוקטובר 2024 בשעה 15:10

ללמד לגמור, זו מטלה פשוטה. אתה צריך להיות עקבי ונוכח יחסית, געי כאן, געי שם, אני נוגע כאן והופ, את עפה לארץ הפיות ושלום וברכה על העולם. אך בשביל לקבל בלעדיות על הגמירות, כאן זה כבר סיפור אחר - אתה מוכרח להיכנס תחת האלונקה, או לתת לאלונקה לשבת עליך:

בעדינות על הפנים, אתה אוחז בפלחים מאחור כדי להדק ולהגביל את התנועה אחורנית: איך הולך הפתגם, תן לדגדגן דג ישבע ליום אחד, תן לו לשבת ולהשתפשף על קצה הלשון והוא לא יזכור מתי אי-פעם הוא היה רעב, אז כזה. בצורה מעגלית, רק בסוף כשהדגדגן מת מבושה ומצורך, תן לו את מה שהוא צריך. לאחר המסגור והתנועות המונוטוניות הרכות, אתה שומר באדיקות על קשר עין בין הזזת שד אחד לשני ונהנה מכל העולמות, בזמן שלא ניתן להפריד בין ריר וריר והרי לך, בלעדיות כמו סוכן נדל"ן בחליפה מבריקה המדבר עם הידיים. 

איך לימדו אותך פעם בקומדיות הרומנטיות: ילדות רעות אולי משיגות את החתיכים, אך ילדות טובות יושבות לאבא על הפנים.

לפני חודש. 15 באוקטובר 2024 בשעה 22:57

"Tissue that forms over a wound on a branch or trunk as part of the healing process".

לאחר כמה שעות, הבנתי שאת הרגע שעברנו בצהריים, בניתי כמעט שנתיים, היה שווה כל רגע.

ההבדל בינינו נעוץ בעניין מהותי אחד - את עסוקה בתודעת: להרגיש בכל רגע ורגע ואני, עסוק בלבנות תודעה חדשה.