פעם, כשלא היה מה לראות בטלוויזיה, היו מציגים סרטים הודיים; זה היה טראש נפלא, מולחן באופן גס ונסבל, בגדול. כיום, כשאני צורך ידע מיוטיוב ומבין כי לפחות 80% מאותו ידע מקורו בהודו ורובו באיכות נמוכה בואך מגוחכת, אני נזכר בטרנספורמציה של הדרמה ואני מבין שלא משנה כמה גרוע אתה, תתמיד:
יש כוח רב בהתמדה, בוודאות גם אומץ ומעבר לכל, אתה מוכרח להיות מוגזם. זה מעבר לגבולות הקיטש.
בפעמים הראשונות שפגשתי כוס, חשבתי שאם נוגעים בפופיק אז תהיה גמירה ונכנסתי מצוייד בחליפת מכונאים ומסיכת ריתוך, לא יודע מה יכול להיות שם. איבר מכוסה כזה, חתיכות בשר ואתה יודע שאמורים להכנס לשם דברים, אולי אתה לא יודע בדיוק היכן החור, אבל, התמדה. אז כן, הייתי נכנס מוכן לפעולה, כמו טום קרוז בדרך לאחד המטוסים באחד הסרטים המוגזמים המודרניים. גם אני הייתי מלווה בפסקול כזה קיטשי. מוריד את הכפפות ומתחיל לגעת, בארשת רצינית לעילא ולעילא. התמדתי במשך שנים: נכנסתי לבוש חרמונית בחורף וסרבל קצבים בקיץ, אולי הבשר יכול לפצוע והמשכתי לגעת, חדור מטרה, חבול ומוכה שטפי דם - כנראה שנגעתי לא במקום וחטפתי. הגעתי מהפופיק לכוס בסופו של דבר.
אפילוג:
כיום, אני רק עובר ליד כוס והוא נשכב על הרצפה וצורח חזק, אולי זה בגלל המגפיים שדורכים על רגל יחפה, אבל מהצד זה נראה טיל.
