אין לי פנטזיות, נראה לי שבמידה והיו, הן היו כה חולניות שהנייר לא היה סובל גם אותן. אמת היא עניין מפחיד, לא פשוט להכלה ולפענוח ומעבר לקלישאות של הכרות עצמית, אדם מוכרח להכיר את עברו וליתן בדיוק את המשקל הראוי לאירועים מכוננים אשר עיצבו חלק מנופיו ההבנתיים:
אנחנו סתם יושבים יחד באוטו בערב, רגע לפני סגירת היום על קפה ומשוחחים - על החיים ותמיד על אהבה, זוגיות, יחסים ועניינים שבינו ובינה וכמו בכל פעם, על זכרון: עוד פסע נסגור שנתיים ואמרתי לה שלדעתי היא מתחילה להיות מוכנה ואני מאמין שהשקעתי תתחיל להניב פירות בקרוב: בשנה הראשונה, הדרמות נסקו ולא תמיד העתיד היה ברור, בוודאי לא פשוט להכלה וכל פעם שהיינו נוגעים בקצה, היא הייתה הולכת לכמה ימים כדי להתקרב בשנית, אני מצאתיו כדפוס רצדיביסטי במהותו, אך האמת חזקה מהכל ומלכתחילה, זה מה שמשך אותי אליה באופן מטאורי. היי את והיא הייתה ועודנה; מעולם לא חיפשתי כנועה, עלה נידף שכל רוח מנדנדת. מה הייחוד ומה האמת בפרטים הללו.
כן חיפשתי כל חיי, חיות פצועות. פצועות על אמת ומודעות לפציעתן, להרס עצמי ולא עוטפות את זה בנייר פרגמנט על ורדים ב30 ש"ח. אחת שבאה ואומרת: אני בת זונה חולה ומטורפת ואני אמרר לך את החיים, אבחן אותך ואבדוק אותך כל שבריר שנייה כדי שאווכח שאתה מסוגל עליי - זו רוח הדברים.
אני אני, היא היא: רוב החיים הם גישוש, אתה יכול לזיין מישהי אלף פעמים ואף פעם לא להביט לתוך נשמתה ואתה נשאר חלול ומת מבפנים, זה זיון, זה ריקני ואין דבר עצוב כריקנות. גם אצלנו היו הרבה מאוד גישושים: לא התרשמתי מהמכות, מהכאב, מההרס העצמי שהיא הציגה, מהגדרות סאדו-מזוכיסטיות שחוקות ומיניות תפלה של מקומונים.
היו שני אירועים מגדירי אמת, הם כמובן תוצאה של גישושים למכביר, אך שם שנינו הבנו את תהומות הנפש, היא לא פעלה מתוך צורך משחקי - החיים דפקו אותה בדרכה, כך שאין אמון עד שמגיעים לאמת מוחלטת ואני, הגעתי לאמת מדפיקות וצלקות אחרות.
לפני פחות משנה לאחר ויכוח, היא ביקשה ללכת והמלצתי לה לשבת ולסתום, היא התנגדה ועמדה מולי במבטים רושפים, קולי עלה ואמרתי לה שוב, את לא הולכת, שבי. בפעם השלישית כבר לא דיברתי, פעם ראשונה שהיא קיבלה אגרופים ביד סגורה וכוונה מלאה ולא חסתי על שום איבר - לאחר כמה דקות כשהיא מעורפלת ורכה, זיינתי את הענן ואת הגשם שהכוס יצר. לחשתי באוזנה שהיא רכוש והיא גמרה על זה בשנאה, בשנאה אך בהשלמה.
האירוע המכונן השני, מספר חודשים לאחר הראשון היווה חותמת של אמת, על מסוגלות וגבולות ההתנגדות: באמצע רחוב הומה יחסית בשעת ערב, היא הבינה שאני כועס, דאגתי גם להבהיר זאת ולקח לה זמן להגיב - הזהרתי שוב, היא חשבה שהרגשתה הרעה גוברת על דרישתי וסירבה לצעוד אחריי - הסטירה גרמה לה בדיעבד זעזוע מוח, מעולם לא הגעתי לעוצמת סטירה כזו שגרמה לה להתחיל לרוץ.
היא עזבה, אפשרתי לה, הבנתי שנגענו בקצה בפעם המי יודע כמה ואם זה נדפק, זה לא שלנו: אני לא הייתי משנה כלום וכנ"ל גם היא. לאחר מספר ימים, היא שבה וכל שהייתי צריך לעשות, הסתכם בלהסתובב ולהפשיל מכנסיי ולתת לה את המקום המתמסר לאכול לי את התחת כמו שמעולם היא לא אכלה.
בלי זיוני שכל, בלי למה הלכתי, בלי למה באתי. שנינו ידענו שזו הפעם האחרונה שהיא תבדוק אותי, אני ידעתי מה שידעתי מהשיחות הראשונות: אני חולה ומרוסק על הצורה שלה ועל הקונטרה שהחיה הרעה הזאת נותנת לי.
