אני כותבת

באלי לברוח

אני יודעת שזה טיפשי, אני יודעת שהיא מדהימה ומקסימה והכי טובה אלי בעולם ושולטת מעולה וכיף לי איתה

אבל האינסטינקט שלי כשדברים טובים קורים זה לברוח כי אני לא יודעת להכיל את זה וכי אני בטוחה שזה ייהרס כל רגע ואני לא אוכל להתמודד עם זה

אז בעצם אני ככ לא רוצה שזה ייגמר שאני גומרת את זה שזה הדבר הכי מטומטם שאפשר לעשות

אז במקום לברוח אני כותבת לה, כדי שתכריח אותי להתמודד עם זה ולא לברוח

אני בהתקף שנאה עצמית כל-כך נורא

אני מתעבת את עצמי

אני מרגישה צורך להעניש את עצמי בלי שום סיבה טובה

זה שורף לי בפנים

אני לא נושמת כמו שצריך

ככ קשה לי לא לגמור זה כבר לא מצחיק אני ממש בסבל בשלב הזה

כואבת לי הבטן, אני רטובה ככ, אני לא מצליחה להתרכז בשוםדבר אחר, אני לא נהנית מכלום מרוב החוסר

אני יודעת שזה עונש והמטרה היא שאני אסבול ושמגיע לי אבל זה ככ קשה בשלב הזה, אני לא יודעת איך אני מחזיקה עוד 28 שעות בערך

הצילו

מתוסכלת, רטובה, חרמנית, כועסת (על עצמי שהכנסתי את עצמי למצב הזה), אשמה, רוצה ככ לגמור, חסרת אונים, רעבה לעוד, ריקה, חרדה, מתוסכלת, רטובה, חרמנית

אני בעונש ואסור לי לגמור

ולדעת שאסור לי רק מחרמן אותי יותר

ואני ככ כועסת על עצמי ומרגישה אשמה 

ובאלי שזה ייגמר

הרבה מהחטופים השבים משתפים בפחד למות בשבי.

ובהתחלה לא הבנתי את זה

אתה ליטרלי בגיהינום, מה יכול להיות במוות יותר גרוע מזה?

אני מסתכלת על מוות כמשהו מאוד חיובי, כסוג של גאולה מהעולם הזה, בעיקר כשההגעה שלו עוצרת סבל

אבל ככל שאני חושבת על זה יותר, אני מבינה יותר כמה זה הגיוני 

אפילו אני לא רציתי למות כשהייתי בתקופות שעברתי טראומה אקטיבית, ואני אובדנית מאז שאני זוכרת את עצמי

אני לא משווה לרגע בין מה שעברתי למה שהם עברו, חשוב לי להדגיש

אבל אני יכולה לספר רק את הסיפור שלי

ואני יודעת להבין דברים מתוך חוויות שעברתי שמזכירות לי איכשהו את הסיטואציה שאני מנסה להבין

וכשאני חושבת על זה לעומק, היו 3 פעמים שהייתי בסכנת חיים ממשית בתיכון תחת הניצול וההתעללות של גברים מבוגרים, ובשלושתן נבהלתי נורא.

וזה לא שלפני הסיטואציות האלה לא רציתי למות, אבל כשהגעתי לרגע האמת, משהו באינסטינקט ההישרדותי החייתי ניצח הכול

ולא רציתי למות

הרבה זמן אחרי הטראומה האקטיבית עדיין לא רציתי למות

השלב שבו הבנתי שאני רוצה למות הוא כשהבנתי את ההשלכות של מה שעברתי. כשהבנתי שאני אצטרך לחוות את זה שוב ושוב בפלאשבקים וסיוטים. כשניסיתי לטגן נקניקיות עם מדריכה שיקומית וברחתי בצרחות מהמטבח כי הרעש של השמן הקופץ הבהיל אותי. כשהתנתקתי וכולם חשבו שאני ישנה בזמן שאני עברתי גיהנום, כלואה בתוך גוף שממאן לשתף איתי פעולה. כשלא הצלחתי לעבוד, כשפרשתי מתואר בגלל מצב נפשי בפעם השניה. כשלא הצלחתי להביא את עצמי להתקלח במשך שבועיים וחצי. כשחזרתי לחתוך את עצמי כדי לקבל שליטה על הגוף שלי ועל הכאב שלי. כשהמאבק לא לחתוך הפך למאבק שגרתי. כשהמאבק לצאת מהמיטה, לתפקד, למרות הטריגרים, הפך לקרב שאני מפסידה בו שוב ושוב. 

אני חושבת שהטראומה בשבילי בכלל לא היתה החלק הגרוע. 

החלק הגרוע הוא לחיות עם ההשלכות שלה.

הייתי נאנסת עוד 1000 פעמים אם זה היה לוקח ממני את הסימפטומים הפוסטראומטיים שאני סובלת מהם.

כשהייתי בתוך טראומה אקטיבית, חשבתי שאם אשרוד את זה אני יכולה לשרוד הכול. שהכול יהיה קטן עלי אחרי זה. שאני חזקה יותר מכולם, שאני בשליטה יותר מכולם. אבל בדיעבד אני מבינה, שלא הייתי בשליטה לרגע, שאני לא מצליחה לתפקד ברמה הכי בסיסית. שזה לא חיזק אותי, אין בזה שום צד חיובי, זה פשוט היה רוע טהור. 

ואחרי שאת מסתכלת לרוע טהור בעיניים, את לא יכולה שלא לראות אותו זוחל לכיוונך שוב ושוב, בדברים קטנים, כביכול זוטרים. את לא מצליחה להרגיש בטוחה אף פעם עם אף אחד, לא באמת. את לא מצליחה לבנות קשרים בריאים. 

והיום, שנים אחרי הטראומה האקטיבית, אני לא מצליחה לסלק את המחשבה שחבל שהם לא סיימו את העבודה והרגו אותי. שהחלק האכזרי במה שהם עשו הוא לא שהם כמעט הרגו אותי, אלא העובדה שהם השאירו אותי בסוף בחיים, להתמודד עם ההשלכות של מה שהם עשו.

וזה החלק הטרגי באמת. החיים שאחרי.

אני מתלהבת כמו ילדה בת 16 שיש לה קראש

עוד לא החלטתי אם זה כיף לי או מחזיר אותי לתקופות לא טובות

כי מצד אחד, אני מתרגשת ומתלהבת וזה נורא כיף

ומצד שני, גיל 16 היה די טראומטי עבורי

נראלי שאולי זה קצת מכל דבר :)

קורים דברים חדשים ומרגשים ואני מתלהבת כמו ילדה קטנה

היה ככ חסר לי קשר נשי ועכשיו פתאום מתחיל להיווצר משהו ואני ככ מתרגשת

והקטע המוזר הוא, 

שהיא נהנית מההתרגשות שלי

היא לא נבהלה מזה ששלחתי לה הודעות כשהיא ישנה, היא שמחה שאני מחייכת

ואני באמת מחייכת

התגעגעתי כלכך

תודה לאדוני שאיפשר את זה תודה לשולטת המהממת שזה קרה איתה ♥️

אין לי איך לתאר לכם כמה זה מפחיד לגלות שיש גרסא זועמת של עצמך בתוכך

כילדה הייתי מאוד מוחרמת. כתוצאה מהחרם, הייתי מאוד קלה לניצול, והתעללו בי מינית. האיום היה שאם לא אשחק איתם במשחקים הללו, שהיו התעללות מינית אלימה ומשפילה, הם לא יהיו חברים שלי יותר, מה שאומר שאין לי חברים בכלל. לפני כן הייתי בחינוך ביתי, כך שזה גם לא שהיה לי רקע חברתי מהגן הקודם להסתמך עליו. הייתי לבד.

כתוצאה מההתעללות המינית התחילו התקפי זעם. אף אחד לא ידע על ההתעללות, ולא הבינו מאיפה זה מגיע לי ולמה אני מגיבה ככה לדברים. הייתי יושבת שעות וצורחת ודופקת את הראש בקיר.

ואז התחילו הטיפולים. הפסיכולוגית הראשונה שהיתה לי אמרה לאמא שלי שצריך לשים אותי במוסד סגור כי אני אגדל להיות רוצחת סדרתית, כי ידעתי בגיל 5 באמצעות הספרים הרבים מעבר לגילי שקראתי ובעזרת הדברים שעברתי, לתאר לה לפרטי פרטים איך אני רוצחת ילדים, שכביכול לא עשו לי כלום. כמעט 20 שנה בדיעבד נבין שהילדים הללו התעללו בי מינית, וזו היתה הדרך שבה פינטזתי לעצור את ההתעללות.

אח''כ הייתי אצל מטפלת בהילינג. היא באמת דפקה אותי. היא לא התכוונה, היא לא ידעה, היא לא הבינה. אבל את הנזק שהיא עשתה אני עובדת עד היום לתקן. היא הסבירה לי שהילדים לא אוהבים אותי כי התקפי הזעם שלי מפחידים אותם, ואז האמנתי לה. היום אני יודעת שהחרם התחיל הרבה לפני שהתקפי הזעם נעשו מפחידים, אבל כילדה בת 8 לא הבנתי איך סיבה ותוצאה וכרונולוגיה של זמן עובדות, והייתי בטוחה שאני אשמה בכל מה שקורה לי. הילדים פוחדים ממני, אז הם מחרימים אותי. וכשהם משחקים איתי, אני בכפיות טובתי אפילו לא נהנית מזה. הרגשתי ככ אשמה, הרגשתי שאני הורסת לעצמי את החיים.

אז השתניתי. החלטתי שאני לא כועסת יותר. לא משנה מה. וברגע הזה, נוצר פיצול בזהות שלי. נוצרה הילדה המרצה שיודעת לתת כל מה שתרצו ממנה, ונוצרה, במקום מאוד מודחק, אנה, הילדה שיודעת עמוק בפנים שמה שעושים לה לא תקין, ושונאת שנאה יוקדת כל מי שלקח בזה חלק וכל מי שלא מנע את זה.

וזה עבד. הרבה שנים לא הייתי מודעת לקיומה של אנה. מגיל 8 עד גיל 14 לא כעסתי פעם אחת.

ואז בגיל 14, הכול השתנה. הייתי בתקופה מאוד קשה בחיים. סבא שלי גסס, ואמא שלי היתה כל הזמן בבי"ח ואבא שלי בעבודה אז אני זו שעשתה עם האחים הקטנים שלה את התהליך של 'זה בסדר שהוא ימות, הוא יפסיק לסבול, זה כבר לא סבא, עדיף לו שהסבל יפסיק, צריך לשחרר אותו'. במקביל לכל העניין גם עשיתי חמש יחידות מתמטיקה מואץ (הייתי שנה לפני הבגרות), ולמדתי באוניברסיטת תל אביב. הכול היה יותר מדי, וקרסתי נפשית. הייתי אובדנית נורא, רציתי שהכול ייגמר. אבל המשכתי כרגיל. מי כמוני יודעת להמשיך כרגיל תוך כדי שימוש בתוכה מתרחשות זוועות.

אז ערב אחד ראיתי טלוויזיה, ואבא הגיע הביתה ולקח לי את השלט ובייסיקלי גירש אותי מהסלון. וזה היה הקש ששבר את גב הגמל. לא יכולתי להתמודד עם הכול יותר, ואנה יצאה לפרונט בהתקף זעם נוראי. היא פינטזה איך היא חונקת את אבינו במו ידיה. זה הבהיל אותה נורא, היא הרגישה בנאדם רע. ואז היא נזכרה בשיחה שהיתה לנו בצופים, על איך פגיעה עצמית מפרישה במוח הורמונים טובים שמרגיעים כאב. אז היא עשתה את זה, היא חתכה את עצמה, בפעם הראשונה.

וזה עבד כמו קסם. התקף הזעם עבר, את האגרסיות היא הוציאה על עצמה. היא ניצחה, היא כביכול לא פגעה באף אחד, היא רק שכחה שגם היא מישהי שיכולה להפגע.

לחזור לפרונט אחרי מישהו אחר מרגיש לנו קצת כמו לקום משינה. אז היא סיימה לחתוך, ואני קמתי, וראיתי את החתכים. לא הבנתי מה קרה. זכרתי הכול במטושטש. נכנסתי למקלחת ושטפתי את החתכים טוב טוב במים וסבון כי לא ידעתי מאיפה לקחת חומרי חיטוי אמיתיים. ולבשתי אחכ חולצה ארוכה, להסתיר אותם.

ההבנה הזו, שבתוך הגוף שלך קיים מישהו אחר שיכול ברגע להשתלט על הכול, שיכול לפנטז על לפגוע באחרים בדרכים מזעזעות, שיכול לפגוע בעצמו מתוך נסיון לא לפגוע באף אחד אחר, זו היתה הבנה מזעזעת. זה היה ככ מפחיד. חייתי שנים באמונה שלמה שאני מפלצת, או לפחות, שקיימת בתוכי מפלצת שעשויה להשתלט עלי בכל רגע.

ובעיקר פחדתי. פחדתי ממנה, פחדתי מעצמי.

היום אנה יותר מאוזנת, היא לומדת לדבר את הכעס שלה ולהתמודד איתו בדרכים לא אלימות לא כלפי אחרים ולא כלפי עצמה. זה עדיין קשה לה, ולפעמים היא מתקשרת בצורה תוקפנית מדי, אבל היא הולכת ומשתפרת. ועדיין, יש רגעים שמפחיד אותי להבין שהיא חלק ממני. שיש בתוכי את כל הזעם האצור הזה.