אני רוצה להצליח לתאר את החוויה המדהימה הזו לפרטי פרטים, וכבר יומיים מנסה למצוא את המילים. אני פוחדת כשאני יושבת מול המקלדת, פוחד לעשות להן או לחוויה עוול, לא להצליח להעביר את התחושה המדהימה.
אנחנו עורכים שיחת גבולות בתחילת הערב ואני יודעת שאני בטוחה. מבינות מה הגבולות של כל אחד, ומה התפקיד של כל אחד ואחת בכוח. אני כמובן הייתי ברשימת המזוכיסטים. הן מכניסות את ששתנו לכלוב. אנחנו בקושי נכנסים, יושבים על הברכיים כמעט אחד על השני. הן מתחילות להסתובב סביבנו במעגלים, ומהר מאוד גם לטפטף עלינו שעווה. אני מרגישה את הצריבה של השעווה ומתענגת על הכאב.
הן בוחרות במי הן רוצות לשחק. "אני רוצה את 'אני וזה'!" סנורקה אומרת ואני יוצאת מהכלוב על 4, מתרגשת. היא מסמנת לי לבוא אחריה ואני הולכת אחריה על ארבע כמו כלבה קטנה. היא מתחילה להפליק ולהצליף בישבן שהחוטיני הקטן שלי חושף.
בשלב הזה אני נכנסת לספייס, והזכרונות מתחילים להסתחרר. היא מצליפה בי, הכלים מתחלפים. עוד מישהי מצטרפת. אני בחזרה בכלוב, מחכה שיבחרו לשחק בי שוב. מישהי מאכילה אותנו בענבים ממחוץ לכלוב ואנחנו מנסים לתפוס את הענבים בפה. אני מחוץ לכלוב שוב, קשורה. החבלים מחבקים אותי ואני מרגישה בטוחה. מישהי משחקת לי בפטמות ואני גונחת ונאנחת בכאב ועונג. מישהי מפליקה לי. אני בורחת מהמכה והיא נותנת לי כמה חזקות יותר על זה שברחתי. היא מחבקת אותי ושואלת "מי בספייס?", ואני עונה "אניייייי" בהתלהבות של ספייס. אני בחזרה בכלוב. הכלוב קטן ומרגיש בטוח. אני יוצאת בחזרה. מישהי מטפטפת עלי שעווה, מפליקה לי, מצליפה בי, נושכת אותי.
ואז היא עוצרת, ושואלת אם הכול בסדר.
אני מהנהנת באינסטינקט אבל משהו בתוכי מתחבר ואני קולטת שאני רועדת לחלוטין. "בעצם לא" אני אומרת, מבינה שאני נכנסת להתקף חרדה, ונזכרת שהבטחתי למלכה שלי שאשמור על עצמי בפליי ואעצור אם משהו לא מרגיש לי בנוח. בדיעבד הבנתי שמי ששיחקה איתי זיהתה את ההתקף לפני, ואני מעריכה בטירוף את הקשיבות שלה אלי ולשפת הגוף שלי. תוך רגע אני עומדת, עטופה ומחובקת על ידי שתי נשים שונות. מישהו מגלגל לי ג'וינט ואני יוצאת החוצה לעשן. אני פוחדת שהן לא יזמינו אותי שוב, ואחת מהן אומרת שאם הן סוג האנשים שלא יזמין אותי שוב על דבר כזה אז fuck them. היא צודקת, כמובן. אני לאט לאט רועדת פחות ופחות, נרגעת, יושבת ומשתתפת בשיח בפינת העישון. באיזשהו שלב הרעד חוזר. מישהי עוטפת אותי בשמיכה ומחבקת אותי. היא שואלת אם אני רוצה להיות בכלוב, ואני חושבת על זה רגע וקולטת שזה רעיון גאוני. אני שוכבת לבד בכלוב, עטופה בשמיכה נעימה ומרגישה בטוחה. הרעד שוכך לאטו ואני נרגעת באמת.
והיתה חוויה מדהימה. נהניתי בטירוף מהמשחק עם כל אחת ששיחקה בי. יש תמונות שלי מהערב ההוא ורואים על הפנים שלי כמה שאני מאושרת. נדיר לראות אותי מאושרת. והכי חשוב, עצרתי בזמן, שמרתי על עצמי, ושמרו עלי. הרגשתי בטוחה ובנוח לעצור, והן התמודדו עם ההתקף שלי בצורה הכי טובה שהיה אפשר.
התקפי חרדה ופוסט טראומה כנראה תמיד יהיו חלק מהחיים שלי. החכמה היא להקיף את עצמי בא.נשים שיידעו להכיל אותם ולהתמודד איתם.
