מישהי שאלה אותי היום למה האשמתי את עצמי, למה לא האמנתי לפגיעה של עצמי, וזה ישר זרק אותי שלוש שנים אחורה, ליום שבו משכו אותי החוצה מהחול הטובעני שהייתי שקועה בו עד הצוואר באותה תקופה.
התשובה לשאלה הזו מורכבת, יותר משיכולתי להעביר בכמה משפטים, ואולי גם יותר משאוכל להעביר בפוסט הזה.
התשובה מתחילה באשליה המגוחכת שנערות יכולות לתת הסכמה לגברים מבוגרים. האשליה הזו מתחילה בלשון החוק (שדאגתי לקרוא כי לא רציתי לעבור על החוק) ומסתיימת בהסכמה חברתית שמאפשרת לכדורגלנים, זמרים, שחקנים, וכל אחד פחות או יותר לאנוס נערות "בהסכמה". אז אני בת הכמעט 18 שהסתכלה על השנתיים האחרונות בחייה האמינה שזו אשמתה והיא היתה צריכה לדעת להגיד להם לא, ולא ליפול למלכודות שלהם.
לימדו אותי בביה"ס ובבית להזהר מזרים ושהאינטרנט הוא מקום מסוכן אבל האינטרנט היה כלכך נחמד אלי עד אז. מצאתי סרטונים שלימדו אותי להתאפר וחברות שמתעניינות באותם תחומים כמוני. לא הסבירו לי על המורכבות שבדבר, ושהכול תלוי במה שאני אעשה איתו. לא דיברו איתי על היתרונות המטורפים של האינטרנט, אז חשבתי שהם פשוט בומרים טכנופובים ושהם מדברים שטויות. כשהבנתי כמה נפגעתי הסתכלתי אחורה והאשמתי את עצמי כי הזהירו אותי ולא הקשבתי להם. כי לא הייתי חייבת להתכתב איתם ולא הייתי חייבת לבוא ולא הייתי חייבת לחזור שוב ושוב. על גרומינג (grooming) לא לימדו אותי, וכשהם יודעים מה הם עושים, הם נותנים לך תחושה שזו באמת בחירה שלך, שאת בכלל רוצה את זה.
ומכאן כמובן נפתח עוד שער שלם של אשמה, הרי רציתי את זה, ונהניתי מתשומת הלב והעניין שלהם, והיו רגעים שבהם אפילו לא סבלתי והייתי סקרנית או הרגשתי רצויה, ונהניתי מהחיבוקים שלהם וכמעט הרגשתי בטוחה.
כשההורים שלי בסופו של דבר גילו מה קורה, הם היו כלכך המומים שהם אפילו לא ידעו לאן להפנות אצבע מאשימה. בזמן שהם כעסו על הכול וכולם גם אני ספגתי כעס ואשמה. העובדה שכולם סביבי ידעו ואף אחד לא ראה את זה כבעיה לא עזרה, וכשהכריחו אותי ללכת להגיש תלונה במשטרה והשוטרת הסתכלה על במבט מזלזל ונגעל ואמרה שהייתי בגיל ההסכמה לא יכולתי שלא להרגיש אשמה.
להאמין לעצמי זו מלחמה יומיומית אינסופית ואני עדיין לפעמים מפסידה, אבל זה משתפר ונעשה קל קצת יותר בעוד יום ועוד יום. אני לא יודעת להגיד בדיוק מתי התחלתי להגדיר את זה כפגיעה, או מתי באמת הפנמתי שעברתי ניצול, אבל אני כאן עבור אחרות וגם עבור עצמי, כי אני מאמינה לך, ואני מאמינה גם לי.
