אני כותבת

פחד.
אני פוחדת לכתוב על פחד. אירוני משהו. המפגש עם הפחד מאיים עלי בכל פעם מחדש. כשהוא מכה אני משקיטה אותו בעזרת קנאביס או כדור כתום זורח, פוגעת עוד קצת בריאות ובכבד, מעכלת רעלים, רק שלא לפגוש אותו.

וממה אני פוחדת בכלל? אני לא יודעת. אני יודעת רק שהפחד מאיים לכלות אותי. אולי זה לא פחד אלא אימה. אימה היא פחד גדול, ואני תמיד פוחדת פחד גדול. זה כל מה שאני מכירה. אני פוחדת ממנו וממך וממנה, אני פוחדת מחיבוקים ואני פוחדת מגברים מבוגרים ואני פוחדת ופוחדת ופוחדת ופוחדת. אני פוחדת מזרים ואני פוחדת גם מהמוכרים, אני פוחדת מצללים שמזכירים גברים ואני פוחדת מרכבים. אני פוחדת גם ללכת לשירותים. אני פוחדת לאהוב ואני פוחדת להיות נאהבת. אני פוחדת להביט במראה, פוחדת מגל השנאה העצמית שהיא תביא איתה. אני פוחדת להביט גם במראה המנטלית, פוחדת להביט עמוק פנימה. פוחדת ממה שאפגוש. אני פוחדת מרגשות עוצמתיים ובתוכי יש אינסוף מהם. כעס ושנאה וכאב כלכך עמוק ובשורש מתחת להכול יש ילדה פגועה ובודדה, ואני לא יודעת להביט בה. אני לא יודעת לחבק אותה, אולי כי לא חיבקתי מספיק אתכם. אני לא יודעת להכיל אותה, אף אחד אף פעם לא ידע. אני לא יודעת להודות לה על הדרך שהיא עברה וצלחה למעני. אני לא יודעת לראות את הטוב ואת הקסם בה, רק באחרות. אני לא יודעת לשאת את עוצמות הכאב שהיא נושאת איתה, להכיל את הייאוש והאכזבה.

הילדה הזו תעמוד מולי, ותגיד דברים שלא אהיה מסוגלת לשמוע. היא תשתף בחוויות הזוועה שאני מדחיקה והיא מחזיקה בשבילי, תשתף ברגשות הבלתי ניתנים להחזקה. וכשזה יקרה, ואני אוצף, אני לא יודעת מה אעשה. אני פוחדת להודות כמה אני באמת פוחדת להתמודד איתה. ואני פשוט פוחדת, אולי קצת מדי.