לאחרונה התחלתי להיקשר שוב.
אני אומרת שוב. אני טוענת שיש לי נסיון בזה.
ובאמת ישלי נסיון בזה. נסיון בריא? זו כבר שאלה אחרת.
הפעם האחרונה שנקשרתי ברצינות, היתה בתיכון עם גברים בגיל של אבא שלי. היו שניים שהיו קושרים אותי. הייתי קוראת להם 56 ו39, לפי הגיל שבו הם היו כשהכרתי אותם. הם היו חברים והיו לפעמים קושרים אותי ביחד, לפעמים 56 לימד את 39 עלי ולפעמים כל אחד קשר אותי בנפרד.
החוויה שלי עם קשירות היום ככ שונה, ומבהירה לי כמה החוויה שלי אז היתה כבויה ומעוותת.
כשאני נקשרת היום, כל הגוף כואב לי. לאורך כל הדרך, ולפעמים נתפסים לי שרירים גם לכמה ימים אחרי. אני מרגישה את השינוי בטווח התנועה שלי. אני מרגישה את חוסר האונים, אני מרגישה את הפחד ליפול. אני מרגישה.
בתיכון? בתיכון לא הרגשתי שום דבר מזה. בתיכון הייתי ככ מנותקת ומרוחקת מעצמי, מהרגשות שלי, מהגוף שלי, שלא הרגשתי כלום. לא פחדתי, לא השתחררתי, לא הרגשתי חסרת אונים. לא הרגשתי אפילו את הכאב הפיזי.
למה? כי בתיכון הייתי חסרת אונים מעצם העובדה שהייתי איתם בחדר. שיט, הייתי הייתי חסרת אונים מהיום שהתחלתי להתכתב איתם. לא פחדתי, כי הדחקתי את הפחד ככ עמוק. כי אם הייתי מרשה לעצמי לפחד, הייתי בורחת משם הרבה לפני הקשירה. כי הייתי בסכנה מהותית, כי ידעתי שאני לא יכולה להגיד להם לא. ובטח שלא השתחררתי, משהו בי ידע עמוק בפנים באיזו סכנה אני והיה מכווץ כל-כך.
היום אני מרגישה. אני לא בטוחה עדיין כמה אני אוהבת את ההרגשה, אני עוד חוקרת אותה, אבל אני אוהבת את זה שאני מרגישה אותה. אני אוהבת את זה שמותר לי לפחד, שאני מסוגלת לשחרר. אני אוהבת את זה שאני מרגישה בטוחה מספיק כדי להגיד שאני לא רוצה כשאני לא רוצה, או שלא נוח לי בתנוחה מסויימת. אני אוהבת את זה שאני יודעת שלצד השני אכפת ממני, שאני לא סתם בובה. אני אוהבת את זה שאני מרגישה מוגנת מספיק כדי לשחרר ולסמוך עליו ועל החבלים, לא מתוך ויתור על עצמי, אלא מתוך אמון אמיתי. אני אוהבת את זה שאני מרגישה שרואים אותי ודואגים לי ואוהבים אותי לכל אורך הדרך.
תודה על זה ❤️