הורמונים גורמים לנו לעשות שטויות. ואני אוהב שטויות (במיוחד כאלה שמגיעות עם עור בהיר ושיער ארוך כהה אבל זו לא הנקודה פה), אז יצא שאני מכיר כמעט את כולם. בין אם זה הטסטוסטרון שגורם לי להיות חרמן גם כשנמאס לי ואני רוצה לישון, בין אם זה הסרוטונין שמעגן לי את האיזון הרגשי, השמחה והאנרגיה מול העולם ובין אם זה הקורטיזול שמושך אותי למטה וכובל אותי לחרדה ודיכאון (טפו טפו טפו נראה שאותו דווקא למדתי לתמרן בצורה מופתית).
אני יכול לחפור את החיים על כמעט כל הורמון שמייצג אותנו כאינדיבידואלים ולמעשה די בטוח שאכלתי את הראש בנושא לכמעט כל מי שפגש אותי. בין אם זה כשמגיעים לדבר על אלמנט גופני של מראה חיצוני, חילוף חומרים וכל שיט נוסף ובין אם זה בהיבט קוגניטיבי-התנהגותי של תחושות פנימיות ושיט אחר. (מהנדס שמבין גם ביולוגיה וכימיה, האמא של אישתי לעתיד לא יכולה לאחל לטוב יותר מזה)
כל אלו מביאים אותי לנקודה שיש לי את הכלים לנתח ולהבין מה עובר עליי. אין אצלי דבר כזה "חוסר מוטיבציה לא מוסבר בצהרים" אלא יש "צפיתי ביותר מידי פורנו בבוקר וזיינתי לעצמי את המאגר של הדופמין וכעת לא נשאר שום דבר שיכול להשתתף בסינתזה של נוראפינפרין ואפינפרין בשביל שהמוח יקלוט אותם ויזיז אותי לעבר משהו שאשכרה חשוב לי בחיים. לכן זה לא מפתיע שכל מה שבא לי לעשות זה לשכב במיטה ולראות סרטונים מטומטמים באינסטגרם כמו קוקסינל". (חנוני במיוחד, אני מודע לזה).
ות'אמת? לרוב זה שימושי אחושרמוטה (ספויילר - מקלחת מים קפואים פותרת כמעט הכל) ובאמת שאני יכול לחפור על היתרונות עד אין קץ אבל אולי הגיע הזמן לחזור להתעמק בפילוסופיה או תחום בזוי אחר ששואף לקרוא לעצמו מדע כי עם כל הידע הזה עדיין קשה לי להבין מה גרם לה להשתנות.
כן כן אני יודע, עוד פוסט שהפואנטה שלו היא מערכת יחסים שנשברה. וולקאם טו דה קלאב, בפעם האחרונה שבדקתי רק 99% מהשירים מדברים על רעיון דומה. טקסטים ומוזיקה בפרט תמיד היו רק תווך לביטוי הרגשות של מי שחיבר אותם. לא פלא ששיט של אהבה לוקח לרוב את הבמה. ואפרופו שירים עצובים, אתם כבר מכירים את המוטיב המפגר בבלוג שלי אז מילים רבותיי מילים:
