לפני שבועיים. 8 בדצמבר 2024 בשעה 21:35
האוויר בינינו הרגיש כבד, המתח גורם ללב שלי לפעום בחוזקה. עמדתי מולה, הידיים שלי מתנדנדות לצידי, מבט מושפל לרצפה. הרגשתי את העיניים שלה סורקות אותי באיטיות, כאילו היא בוחנת כל פרט ופרט בי.
"את תמיד כזו נבוכה?" היא שאלה והטתה את ראשה הצידה. "זה כאילו את מנסה להביך את עצמך מולי".
"אני..." התחלתי, אבל הגיחוך שלה קטע אותי.
"אוי, אל תטרחי", היא אמרה ונופפה בידה בביטול, "אני יודעת שאת עומדת לתת לי איזה תירוץ פתטי כמו תמיד". היא נשענה לאחור בכיסאה ושילבה את רגליה, כאילו מתמקמת כדי ליהנות מהמופע. "תמשיכי, תגידי את התירוץ הקטן והעלוב שרצית להגיד".
סגרתי את הפה, הלחיים שלי בוערות מבושה.
"טוב", היא אמרה ושפתיה נמתחו לחיוך קטן, "לפחות למדת מתי לשתוק. לקח לך מספיק זמן".
היא נעמדה והחלה להתקרב לכיווני, עקביה נוקשים על הרצפה בכל צעד. הרגשתי איך אני מתכווצת תחת מבטה, אבל נראה שזה רק שיעשע אותה יותר. "תראי אותך", היא גרגרה והקיפה אותי לאט. "עומדת שם כמו כלבה קטנה ולחוצה. את מבינה בכלל כמה מגוחך את נראית? אני צריכה לצלם תמונה ולשמור אותה כמזכרת לכמה פתטית את יכולה להיות".
היא התחילה להעביר את אצבעותיה על הכתף שלי, ואז החליקה אותן במורד זרועי, המגע שלה מספיק כדי להעביר בי צמרמורת. "את רוצה את זה, נכון?" היא לחשה. "מזכרת קטנה, משהו שתוכלי להסתכל עליו אחר כך בזמן שאת חושבת על כמה את מושפלת בשבילי".
הנדתי בראשי במהירות, אבל היא צחקה שוב. "מאמי, אל תשקרי לי. את גרועה בזה". היא נעמדה מולי והרימה לי את הסנטר עם היד, כך שלא הייתה לי ברירה אלא לפגוש את עיניה. "את כל כך שקופה, את יודעת? כל מחשבה קטנה שיש לך ישר כתובה לך על הפנים. זה כמעט חמוד, באמת. כמעט".
היד השנייה שלה החלה לטייל לי על החזה, ציפורניה שורטות בעדינות את בד החולצה שלי. "אבל בואי נהיה כנות״, היא המשיכה, והטון שלה הפך לחד יותר, עוקצני יותר. "את לא כאן כדי להיות חמודה. את כאן כי אני נהנית לראות אותך מתפתלת. זה התפקיד שלך, לא? לשעשע אותי".
"כן", מלמלתי, בקושי מצליחה להוציא את המילה מהפה.
"כן מה?" היא עצרה, אחיזתה מתהדקת על הסנטר שלי.
"כן, המלכה", אמרתי בקול רועד.
"יותר טוב", היא חייכה ושחררה אותי, "לפחות אפשר לאלף אותך. עכשיו, למה שלא תהיי כלבה טובה ותרדי על הברכיים? אם את הולכת להיות כזו חסרת תועלת, לפחות תשחקי את התפקיד כמו שצריך".
צייתתי להוראה במהירות, הקור של הרצפה מחלחל מעבר למכנס שלי. היא נעמדה מעליי, ידיים שלובות, החיוך עדיין מודבק על פניה. "תראי אותך", היא אמרה, קולה נוטף בוז. "בדיוק במקום בו את שייכת. זה כמעט קל מדי, את יודעת? זה כאילו את נהנית להיות הצעצוע הקטן שלי. נכון? את אוהבת שמתייחסים אלייך ככה?"
היססתי, לא בטוחה איך לענות, אבל הכיווץ הקטן במצחה הבהיר ששתיקה היא לא אופציה.
"כן, המלכה", לחשתי.
היא צחקה, צליל חד ואכזרי שגרם ללחיים שלי להסמיק. "לא חשבתי אחרת. כלבות קטנות ופתטיות כמוך חיות בשביל זה, נכון? עיניים למעלה", היא פקדה, נימת קולה תקיפה לפתע. פגשתי את מבטה, והעוצמה שראיתי בעיניה גרמה ללב שלי להשתולל. היא רכנה מעט וליטפה בעדינות את הלחי שלי. לרגע המגע שלה היה כמעט רך, אבל אז הציפורניים שלה שרטו אותי חזק מספיק כדי לגרום לי להתכווץ.
"את כל כך צפויה", היא אמרה בשקט, "תמיד כל כך נואשת לתשומת הלב שלי, כל כך להוטה לרצות. זה פתטי... אבל אני לא יכולה להכחיש שזה גם משעשע". היא הטתה את ראשה, בוחנת אותי כאילו היא מנסה להחליט מה לעשות איתי הלאה.
"תגידי לי, בשביל מה בדיוק את חושבת שאת כאן? כי מהמקום שבו אני עומדת, את לא נראית לי שימושית במיוחד".
"אני רוצה לשמח אותך, המלכה״, גמגמתי בקול רועד.
"לשמח אותי?" היא חזרה, שפתיה נמתחות לחיוך ערמומי. "מאמי, את חושבת שזה משמח אותי? לראות אותך מגמגמת ומתפתלת מתחת למבט שלי?" היא צחקה שוב, מנידה בראשה. "לא, לא. זה סתם משעשע. את תצטרכי לעשות הרבה יותר מזה אם את רוצה לשמח אותי".
היא הסתובבה אל הכיסא שבו ישבה קודם לכן, ושקעה לתוכו בחינניות חסרת מאמץ. "תזחלי", היא ציוותה בפשטות, קולה חד ואסרטיבי.
היססתי רק לרגע לפני שצייתתי, המרחק בינינו מרגיש ארוך בהרבה ממה שהיה בפועל. כשהגעתי אליה, היא רכנה קדימה, ידה מושטת כדי לתפוס את סנטרי שוב.
"לפחות את צייתנית", היא אמרה בסיפוק ושחררה אותי. היא נעמדה לפתע ופשטה את המכנס שלה, ואז גם את התחתונים. העיניים שלי נפערו לרווחה והייתי צריכה להתאמץ כדי לא לבהות בפרס האהוב עליי. "עכשיו בואי נראה אם את יכולה לעמוד בקצב, כלבה. תראי לי כמה את באמת רוצה לשמח אותי".
