עַלְמָתִי, הַנֶּעֱלֶמֶת מֵאִתָּנוּ; סַפְּרִי
כִּי אֵינֵךְ מְעֹרֶבֶת בְּאַף תְּמוּנָה שֶׁל גּוּפֵךְ.
רוּחֵךְ,
נִרְאֵית בְּאֵילוּ עֵינֵי סְעָרָה?
אֵין הָיָה אֵיךְ קֹרֶב אֵלַיִךְ
אֵין הַצֵּל נִמְתָּח לְצִדֵּךְ.
עֵדוּת בְּיָדַי שֶׁכֹּה לָשֵׂאת אֶל הַבַּיִת
אֲחִיזָה כֹּה שְׁמוּטָה
תָּר לְשַׁכֵּךְ אֶת עִקְבוֹתַיִךְ
בַּמֶּה עֹנֶג כָּעֵת
חֹם יָדַיִךְ?
אִם שִׁמְךָ אָכֵן הוּא – זֶה
לְדֻגְמַת מְעָשַׂיִךְ חֲלוֹם מִתְחַקֶּה
וְנֶעֱלַם בַּתְּקוּמָה הַשְּׁקֵטָה
כֵּן וְאֶת שָׁרָה, בְּקוֹל מִתְאַבֵּל
אֲחִיזָה שֶׁל הַמּוֹחַ בְּכָל הַתֶּבֶל.
הִנֵּךְ שְׁזוּרָה בְּחוּגוֹ שֶׁל כּוֹכָב
וְהַשְּׁאִיפָה הָעוֹנָה לְרוּחוֹ שֶׁל מַשָּׁב
אָז תּוֹרִי בְּעִילַת הֶעָנָן.
אֵיךְ, אַךְ תֵּדְעִי
לוֹ יִדֹּמּוּ הָאוֹרוֹת וְאָז לֹא יָדַעְתִּי
אֶת פְּחָדַיִךְ. יְסוֹד מַעֲלוֹתַיִךְ
וְאֶת כִּשּׁוּף הַקְּפָלִים בַּמַּאֲגָר:
יִוָּדְעוּ לִי מְבֻזְבָּזִים, כָּאֵלּוּ הַחַיִּים
יוֹתֵר מִשֶּׁיָּדַעְתִּי זֶה כְּבָר