ללא גבולות.

היה זה עוד יום שבת חורפי ובהיר. רוח נעימה נשבה על המרפסת של ההורים שלי וידעתי שזה פשוט יום מושלם לטיול. הייתי שמחה ונרגשת. עדן צריך להגיע בכל רגע. עדן הוא כמו האח הגדול שלי, האח שתמיד רציתי שיהיה לי. הוא מכיר אותי עוד לפני שנולדתי והוא הכי הכי בכל העולם.
עדן סיים לימודים והכל ויש לו רכב. לא גדול ויפה כמו של ההורים, מאלה הישנים שמשמיעים רעש של טרקטור ומדיפים ריח של פלסטיק ישן שדהה בשמש, אבל הוא לוקח אותי לכל מיני מקומות ותמיד שהוא בא כייף לי. שבוע שעבר הלכנו לאכול ביחד, ושבוע לפני בחצות יום שישי, הלכנו לראות סרט בסינימה סיטי, כמו שני מבוגרים.
עדן למורות שהוא ממש גדול כבר (אחרי שלושים), מדבר איתי באותו גובה. כאילו היה חבר שלי מהתיכון. הוא תמיד מקשיב, מסתכל ישר בתוך העיניים שלך קורא ומבין הכל. יש לו פתרונות לכל בעיה והוא חזק וגבוהה ויפה והוא הכי אוהב אותי בכל העולם. רק לפני שבוע, הוא עזר לי להתגבר על ארז, שהייתי מאוהבת בו "מעל הראש" ולהבין שאני ראויה ליותר.
אני יודעת שאין בעולם בן אדם אחד שאני יכולה לסמוך עליו ולהרגיש יותר בטוחה מעדן.
לפני שבוע ומשהו עדן הבטיח לי שהוא ילמד אותי לנהוג. תארו לעצמכם, אני נוהגת! אני בטוחה שאני הנערה הראשונה בבית ספר שתנהג ממש לבד ואפילו בכל הארץ. אני חושבת שזה מסוג הדברים שאסור לי להגיד להורים. אם זה לא היה עדן גם לא הייתי מאמינה לו שהוא באמת יעשה את זה, אבל עדן תמיד עומד בהבטחות. הוא לעולם לא משקר.
בדיוק שנגמר הפרק ה-22 של "חברים" שמעתי שלוש דפיקות חזקות ובטוחות בדלת. "עדן...!" ישר צעקתי. הדלת נפתחה ורצתי לחבק את האח המאמץ שלי. עדן חיבק אותי חיבוק אבהי.
"הלכנו?" שאל בחיוך. לבשתי מהר את מגפי הטיולים הכחולות שלי ורצתי החוצה. עדן הלך אחרי.
"לאן הולכים?" שאלתי בציפייה.
"ללמוד לנהוג" ענה כמקיים הבטחות.
"מגניב...!" התפעלתי בהתלהבות.
נכנסנו לרכב וישבתי לצידו. אני תמיד ישבתי קדימה, גם שהייתי ילדה קטנה, אם אף אחד לא ראה. אם אמא או אבא היו באים הוא שיחק את המבוגר אבל באמת באמת הוא לא כזה. זה מה שאני פשוט אוהבת אצלו! הוא מן אח בוגר שלי, אבל בפנים הוא עדיין ילד. ובגלל שהיה נעים וכל זה והיה לי מה זה מצב-רוח פתחתי חלונות והדלקתי את הרדיו. היו שירים שקטים וכפיים, כאלו של יום שבת. נתתי לרוח להיזרק לי על הפנים ונשכבתי אחורה בהנאה.
אתם מכירים את ההרגשה הזו שמשהו ממש טוב הולך לקרות לכם ואתם כבר חסרי סבלנות שזה יקרה? ככה הרגשתי!
ואז כאילו כל זה לא הספיק, שמעתי את אחד השירים שאני הכי אוהבת, Love is all around me"" של Wet wet wet""! התחלתי לשיר בקול ועדן הצטרף אלי. הוא שר מה זה גרוע, מזייף וכל זה אבל זה רק עושה אותו יותר מצחיק. ממש לא יכולתי לסיים משפטים וכל שורה של השיר לקראת הסוף התגלגלתי מצחוק.
אני לא יודעת כמה זמן נסענו אבל נראה לי שדי הרבה. עברנו את השער של הישוב שלנו, ונכנסנו ליער הסמוך. ידעתי שאסור שאף אחד יראה אותי נוהגת אבל הייתי כבר חסרת סבלנות ממזמן. כל הזמן הצקתי וזירזתי אותו "נו!" ו"תביא כבר!". היו מה זה מלא אנשים, משפחות וילדים וריח חזק של מנגל באויר, אבל עדן ידע מה הוא עושה. הוא המשיך עוד קצת עד שנעלמו כולם.
ואז הוא עצר. ממש באיזה מקום שומם כזה בלב היער, רחוק מכל מקום אחר.
"הגענו??" שאלתי בציפייה.
עדן לא ענה אבל הרים את הידית עצירה ופתח את הדלת. יצאתי אחריו ואמרתי "נו" כזה כדי שימהר.
"רק רגע" הוא אמר אבל לא הסתכל עלי. היה נראה כאילו הוא מחפש משהו אבל אותי כל זה לא עניין. רק רציתי לנהוג כבר.
"אוקיי" לבסוף אמר בחיוך זרחני.
"סוף סוף!" לא ידעתי את עצמי מאושר.
עדן נכנס לאוטו קודם וישב במושב הנהג.
"אתה רוצה שאני אשב עליך?" שאלתי בתמיהה.
"אחרת איך רצית לעשות את זה?" ענה. "את עדיין לא יודעת לנהוג. חוץ מזה אם יתפסו אותנו – אני יהיה בצרות. יכולים לשלול לי את הרישיון לכל החיים!".
"אז מה נעשה?" שאלתי.
"את תשבי עלי, ואם תבוא ניידת תשכבי מיד הצידה וזה יראה כאילו אני נוהג לבד והכל בסדר".
"אתה פשוט גאון!" אמרתי. כל כך הערצתי אותו.
ואז טיפסתי עליו ושוב הייתי ילדה קטנה. אני זוכרת איך אהבתי להרגיש אותו, את הכוח האדיר שלו, את כמה שהוא אוהב אותי, אפילו את ריח הסיגריות שתמיד יש לו על הבגדים. בהתחלה קצת החלקתי לו על הרגליים, דרכתי עליו במקום על הדוושות, אבל בסוף התחלנו לנסוע.
הלחיצה הראשונה היתה חזקה והרכב זינק קדימה, כמעט נתקל בעץ!
"יווו - אווו! ענבל!! את רוצה להרוג אותנו?!" זעק.
לחצתי חזק על הבלמים. הרכב חרק וקרטע ושנינו נתמלאנו בענן אבק סמיך.
השתעלנו כמו איזה שתי מטורפים ויצאנו החוצה. עדן נראה כאילו כרגע נפלה עליו משאית של חצץ! התפוצצנו מצחוק.
"אולי זה לא רעיון כל כך טוב" אמרתי.
"את צוחקת?" השיב "ככה זה תמיד בפעם הראשונה. לוקח קצת זמן עד שמתרגלים לדוושות. הרכב הוא כמו אישה, צריך להרגיש אותו, לדבר אליו ואז הוא החבר הכי טוב שלך".
הבטתי בו בהערצה "למה לא כל הבנים כמוך?"
עדן חייך. "את יודעת, בדיוק בשביל הזה לפני 15 שנה למדתי לנהוג בפעם הראשונה".
"ממש פה?"
- "כן".
"עכשיו אני מבינה למה עברת טסט ראשון. חכם גדול, באתה מוכן!"
- "נכון – וכך גם את. יל'ה תעלי!"
נסינו שוב. בהתחלה הוא החזיק קצת את ההגה אבל מיד נתן לי לנהוג ממש לבד! לא האמנתי שאני ממש נוהגת, שזה רק אני. הרגשתי שכבשתי את כל העולם. "אני נוהגת!" צעקתי "תראו או – תי!"
אבל דווקא בשיא הכייף האוטו האט ובסוף נעצר.
"נו, בוא נמשיך" דרשתי ונסיתי לתת לאוטו עוד קצת תנופה.
כלום לא קרה. היה שקט.
"נו כבר!" צעקתי, אבל עדן שתק.
הסתכלתי עליו וחייכתי "אתה רוצה מכות? תתחיל לנסוע!"
הבעתו של עדן השתנתה והוא פלט "לא", כמעט בלחישה.
משהו באיך שהוא אמר את זה הפחיד אותי. "די" אמרתי.
"אנחנו לא נוסעים לשום מקום" אמר בצורה החלטית וכבר לא בלחישה ופתאום התחיל להריח אותי.
זה ממש הפחיד אותי, ולא בדיוק ידעתי למה אבל צעקתי לו שיפסיק. ואז, הוא חיבק אותי בחוזקה בשתי ידיו בצורה לא נעימה והתחיל לנשק אותי. הרגשתי ממש מוזר ומגעיל ולא יכולתי לזוז. צרחתי לו "די כבר" ו"מה אותה עושה?" לא הבנתי מה הוא רוצה ממני. עדן העביר את כל גופו הכביר עלי ופשוט נפלתי הצידה. הוא היה כל כך כבד וחזק שבקושי יכולתי לנשום. הרגשתי שעוד שניה הצלעות שלי נשברות פנימה. "אתה מכאיב לי!" בכיתי אבל הוא ניסה לקורע ממני את החולצה.
ברגע אחד הצלחתי להסתכל לו בעיניים והבנתי שזה פשוט לא עדן, לפחות לא אותו אחד שהכרתי. הבנתי שאין לי עם מי לדבר ושאני חייבת לנסות לברוח. דחפתי את הרגל שלי אחורה כמה שיכולתי ונתתי לו בעיטה עם המגפי טיולים שלי בכל הכוח!
הוא לא היה מוכן לזה והחזיק את הלחי ביד. לא חכיתי ופתחתי את הדלת מהצד שלי. הייתי בחוץ והתחלתי לרוץ, זו היתה ההרגשה הכי מפחידה שהיתה לי בחיים. יכולתי לשמוע אותו רץ אחרי וידעתי שהוא יותר מהיר ויתפוס אותי תוך כמה שניות. ידעתי גם שאנחנו ממש רחוקים מהמשפחות עם המנגלים ואף אחד לא יעזור לי פה. אפילו חשבתי לרגע שאני חייבת לקרוא איכשהו לעדן כי הוא בטח יציל אותי... איזה אבסורד. הוא פשוט תמיד הגן עלי כשהרגשתי איום. ובאמת פתאום הרגשתי את ידו מושכת אותי ולפני שהצלחתי להבין מה קורה נחתתי בחבטה עדירה על הקרקע. כל העולם רעד. ירד לי דם ונכנס לי חול לפה ולעיניים.
עדן הפך אותי מיד וקרע בכוח את חולצת הטיולים האפורה שלי ממני. די אהבתי את החולצה הזו.
לא הבנתי מה קרה לו פתאום, לאן נעלמה העדינות שלו, החיבה וההקשבה? איך הבן אדם שהכי הערצתי בעולם, מי שהייתי בורחת אליו ישר אם הייתי צריכה הגנה הפך פתאום למפלצת?
עכשיו ממש בכיתי מכאב, הפתעה, פחד ואימה. הייתי פשוט בהלם. לא הבנתי מה קורה. צרחתי שיעזוב אותי אבל הייתי מקוטעת. לא הצלחתי ממש לדבר. הוא התחיל שוב עם הליקוקים המגעילים שלו. ירד לו מלא ריר, כאילו הוא איזה זאב שטורף כבש. נסיתי להתנגד, בחיי נסיתי. הרבצתי בכל הכוח ישר בפנים והתפרעתי ממש. אבל הוא, בכוח האדיר שלו הצמיד את ידי לקרקע והמשיך בשלו. לא היה לי סיכוי.
ואז... די קשה לי לדבר על זה... הוא נישק אותי בפה, כמו שארז עשה. צמרמורת עברה לי בכל הגוף. הצמדתי את השפתיים חזק אפילו שכאב לי מהדם והכל ולא פתחתי. הוא החזיק ביד אחת את שתי הידיים שלי וביד השניה לחץ לי על הפה. אני לא יודעת מה הוא עשה אבל הפה שלי נפתח כמו איזה קופסת שימורים. מיד אחרי זה הוא הכניס את כל הלשון המשורבבת שלו ונתן לי לא רק נשיקה של חברים אלא ממש חנק אותי עד הגרון. הרגשתי שהוא ממש בולע אותי, שאני מתגמדת, נשאבת ולא נשאר ממני כלום.
כשהוא גמר ירקתי לצדדים כל מה שיכולתי. הרגשתי מלוכלכת מבפנים, רציתי להקיא.
עדן השתהה מעט מעלי. היה לו מן חיוך מרושע של סיפוק סדיסטי, אפשר היה ממש לראות שהוא נהנה מכל המצב, ממש מבסוט מעצמו! פתאום כל כך שנאתי אותו שרציתי שימות. נמתחתי עם הצוואר כמה שיכולתי, נשכתי אותו בכל הכוח בלחי ונתלתי עליו. הרגשתי שאני ממש חודרת לבשר. הוא צעק וניסה להשתחרר אבל לא הצליח. פתאום הרגשתי כאילו שתי אבנים פוגעות לי בראש בזה אחר זה. זה הרגיש כמו שתי מכות על תוף בס ענקי, רק שאני התוף. לא ידעתי מה קרה בדיוק, ונראה לי שאבדתי תחושת זמן ומקום. כל הגוף שלי נשמט אחורה ונשארתי כך המומה, רפויה ומדממת על הקרקע בלי לזוז. אני לא יודעת מה בדיוק קרה אחר כך. את עדן ראיתי רק במטושטש מפשיט אותי על רקע צמרות עצי האורן.
כשסוף סוף חזרתי קצת לעצמי הרגשתי כאב בכל הגוף וקור. התחננתי בבכי שיפסיק. הרגשתי שאני בסיוט שאי אפשר לצאת ממנו. אבל הוא רק עשה לי מן "ששש..." כזה כאילו הוא משכיב אותי לישון.
אחרי זה הוא רכן עלי שוב וליקק לי את כל החזה.
מה שקרה אחר כך היה נורא עוד יותר. עדן הוריד לעצמו את המכנסיים ועמד מולי. כל הזיין שלו עמד כמו איזה צינור זקור אל על והיה אדום שעיר וענקי. הוא הרים לי את הראש והצמיד אותי אליו. סירחון נוראי וגועל אחזו בי כשהמקל שלו התחכך לי בפנים ופשוט חכיתי שזה ייגמר. התפללתי לאיזה ניידת שתחליט לסייר בשביל השכוח הזה דווקא עכשיו.
עדן פתח לי את הפה בכוח והכניס את הצינור שלו לפה. פחדתי נורא אז לא התנגדתי, הצינור הענקי החליק עד קצה הלשון שלי. עצמתי עיניים בכל הכוח והתפללתי לאלוהים שיהפוך אותי לציפור, שאפרוש כנפיים ואעוף מפה. אלוהים לא בא, אבל במקומו קיבלתי, בהפתעה גמורה, את סטירת הלחי הכי חזקה שקיבלתי בחיים. אף פעם לא קיבלתי סטירה לפני כן ולא האמנתי מה סטירה יכולה לעשות. אני פשוט עפתי בקרקע ולרגע באמת הייתי ציפור. נחתתי בחבטה. בהתחלה לא הרגשתי כלום, לפתע כאב חד פילח לי את כל הפנים. לא זזתי, אבל בסוף הכאב הכניע אותי והתפתלתי.
הייתי מבולבלת. לא הבנתי מה עשיתי שהרגיז אותו, אפילו לא התנגדתי! לא ידעתי מה לעשות כדי שאצא מפה בחיים.
עדן תפס לי בשערות ומשך אותם אחורה, ואז אמר לי בקול פוקד וקשה שלא ידעתי שיש לו "את תעשי מה שאני רוצה עכשיו! ברור?" לא היה לי כוח וממש פחדתי שהוא יהרוג אותי. הייתי מוכנה לעשות כל מה שהוא רוצה - הכל, בשביל שזה יגמר. כל מי שראיתי את עצמי קודם, עקרונות, כבוד, ערך עצמי התנפץ בין רגע והיה כלא היה אל מול ההשפלה, החוסר אונים והשיתוף פעולה שלי עם המפלצת הזאת. זה שנשברתי, שלא התנגדתי ובמיוחד שהפכתי לשפחה שפוטה גרם לי לכעוס על עצמי לא פחות מעליו.
פתחתי את הפה ועצמתי עיניים. עדן תפס לי בראש בשתי הידיים ומשך אותי חזק אל המקל המסריח שלו. האיבר הענקי החליק בקלות על הלשון, המשיך והתנגש בגרון. נחנקתי. ואז הוא משך לי את השערות עם הראש אחורה בכאב. נשמתי קצת לפני שזה קרה שוב. כך זה נמשך שוב ושוב הרבה זמן. היה נדמה לי שעם כל פעם זה מתנפח ואני נחנקת יותר. כל הפה שלי היה מלא בדם, הרוק של עדן והשערות המסריחות של המקל הענקי שלו. היה לי טעם נוראי.
פתאום הוא הפסיק, כמעט בכיתי מאושר שזה נגמר. אבל הוא זרק אותי שוב לקרקע. שוב הוא רכן מעלי ושוב היה לי קשה לנשום. הרגשתי היטב את האבנים הקטנות באדמה נלחצות לי חזק לגב ופוצעות אותו. לרגע ממש הפסקתי לנשום, אלא שאז הוא עלה קצת למעלה והרגשתי שהוא חודר אלי. מעולם לא חדרו אלי קודם וכל כך רציתי לעשות את זה עם מישהו שאני אוהבת. הרגשתי שהוא לוקח ממני משהו שלעולם לא אוכל לקבל חזרה. זו היתה הנאה מהולה בגועל, כאב וחוסר אונים. פתאום הרגשתי כאילו כידון מפלח לי את כל הגוף עד לבטן. הכאב היה כל כך חזק עד שלא יכולתי לצעוק בכלל, רק לקחתי אויר בשאיפה חזקה ופתחתי עיניים. ואז הוא חזר אחורה ונשפתי החוצה. מיד אחרי זה שוב הרגשתי כאב מפלח ושוב הקלה. כשהוא חדר בפנים הרגשתי שסכין נתקעת בי וכשהוא יצא הרגשתי שכל הקרביים שלי נמתחים החוצה. זה היה כאילו מישהו מנסר אותך שוב ושוב או תוקע לך אלף סכינים באותו מקום. זה התחיל לאט אבל קצב הניסור הלך ונעשה מהיר. הייתי חייבת להחזיק משהו אבל לא היה לי מה. הציפורניים שלי חדרו עמוק לקרקע ונשברו בכאב על האבנים. מרוב כאב נשכתי את העשב תחתי. מידי פעם הוא המשיך לנשק אותי בפה.
אט אט התחלתי לאבד תחושה וזה היה דבר מבורך ביותר, יצאתי מגופי החוצה כאילו אני והגוף היו שתי ישויות נפרדות. הבטתי במחזה הנורא מהצד, כאחת שלא לוקחת חלק.
בזוית העין ראיתי פרפר. כל הכאב, ההלם וההשפלה נמוגו לפתע ומכל הדברים בעולם יכולתי להרגיש רק קנאה. קנאה בפרפר היפיפה הזה שמתי שבא לו הוא יכול לפרוש כנפיים ולהעלם. זה כל מה שרציתי, להעלם.
לפתע, פתאום זה נגמר. הייתי כולי מרוחה מבפנים ומבחוץ בזרע המסריח שלו. בבת אחת הרגשתי קרה, ריקה מתוכן, חלשה. לא קיימת. עדן ואני המשכנו לשכב בלי לזוז או לדבר. מאותו רגע העיניים שלי היו עצומות. אני כבר לא בכיתי ולא זזתי. רק נשמתי נשימות מהירות ושטחיות. הייתי שרויה במן הלם.
אחרי זמן מה עדן סובב אותי שוב אליו. היית סחבה. כבר לא רציתי או קוויתי לכלום, נתתי לו לעשות מה שהוא רוצה. לרגע הרגשתי מן כאב עמום בחזה. תפסתי במשהו שהיה לי הכי קרוב ופלטתי אנחה אבל יותר מזה לא היה לי כוח לעשות.
נזרקתי שוב לקרקע. הרגשתי שמצמידים את הידיים שלי לגוף ושמתישבים עלי. הבטן המחוררת שלי נמעכה לקרקע ויכולתי לחוש את כובד ידיו על גרוני אבל לי זה כבר לא הזיז.
אחר כך היתה דקה של שקט. רק הנשימות המהירות שלי, של עדן וציוץ הציפורים נשמע סביב. אני לא יודעת למה אבל פקחתי עיניים בפעם האחרונה. עיני נפגשו שוב בעדן וחדרו לתוכם. צללתי עמוק אל תוך עולם של עצב, כאב ואובדן. ראיתי שמעדן הישן לא נשאר כבר כלום ומה שנמצא שם עכשיו, מה שמדבר ממנו ומזיז לו את הידיים הוא בור שחור של שנאה וכאב לעצמו ולכל העולם. פתאום הבנתי שמה שהכי אהבתי אצלו, מה שחשבתי שבפנים בפנים הוא עדיין... בכלל לא קיים. עדן הילד נרצח ממזמן. או אז הבנתי שהכל נגמר.
ואז זה בא, ידיו התהדקו במהירות על גרוני ומיד הפסקתי לנשום. מכל הכאב שעברתי זה היה הכי מהיר. די מהר שקעתי שוב בערפול ואחרי זה כבר לא הרגשתי דבר. כשיצאה נשמתי מגופי יכולתי עוד לראות את עדן לוחץ לי על הגרון. היתה זו הרגשה דומה לזה שיצאתי מתוך עצמי קודם, רק שנוסף לזה שקט מופתי ושיחרור. הייתי כמו בלון הליום שנעזב, מרחף אט אט מעלה כמו חלום. עדן וגופי התרחקו ממני והייתי כבר בצמרות עצי האורן. אחרי זה היער הלך והצטמק במהירות תחתי, ונעלם באור מסנוור.


.