ללא גבולות.

ישבתי על החזה שלו, כשברכי מונחות על שתי כתפיו וידי משוטטות על לחיו. הסיטואציה העלתה בי שוב את אותו יצר סדיזם שקשה לעמוד בו.
"פעם גרו להם זוג אוהבים בבית גדול ויפה" ידי שוטטו על פניו ודגדגו אותו קלות "יום אחד חזרה האישה לבית ותפסה את אהובה מתנשק עם חברתה. זו מיד יצאה החוצה כשחברה מנסה להתחנן לפניה שתחזור (רצתי באצבעותיי על לחיו השמאלית, ראיתי שהוא נהנה מהדגדוג) אך האישה לא חשבה פעמיים ו..." טאח! סטרתי בחוזקה.
עודד הסתכל בי בפה פעור, עלבון הסטירה עוד צורב בפניו. "מה? חזק מידי??"
-"ליאאאת..."
"ששש..." שמתי את אצבעותיי על פיו ולחצתי בחוזקה "עוד לא הרשתי לך לדבר. הבחור הסתכל על חברתו וביקש מחילה" ידי חזרו לדגדוג הנעים "אך היא לא סלחה ו..." טאאאחח! סטרתי שוב, חזק מקודם.
עודד עצם בחוזקה את עניו ולא הגיב.
"משחק את הקשוח הא? אין בעיה! אלא שהחבר שלה" המשכתי "לא הסכים לספוג עוד עלבונות והם התחילו לריב" טאח! טאאאח!! סטרתי לו פעמים רבות בכל הכוח, כשסטירה אחת מתיחה את ראשו לצד והשניה מחזירה אותו למקומו, מידי פעם מטבלת באגרופים.
"אבל בסוף הוא פייס אותה באמבט חם שמילא במיוחד בשבילה" רכנתי מעליו ולאחר שאגרתי מלוא הפה רוק, שחררתי את שפתי באטיות ונתתי לכוח המשיכה להוביל את המיצים אל פניו. אחר זה חפפתי את כל פרצופו בבעות כדי לא לקפח שום קלח לחיים.
פניו האדימו ומאפו נזל קלח דק של דם.
"אויייי" חייכתי. הוצאתי צמר גפן והספגתי אותו באלכוהול תוך שאני מצמידה אותו לאפו הפצוע. ראשו זז קלות, מגיב לצריבת האלכוהול בפצע הפתוח. לחצתי עליו יותר, מנסה למצות את הרגע. ואז, כשכבר התרגל תפסתי את אפו בחוזקה וסובבתי אותי כמברג.
"אאאאאאא!" זעק כשאני מצחקקת בסדיסטיות – סוף סוף קיבלתי את הצעקה המבורכת.
- "אני יהרוג אותך!" צרח.
"עודד..." אמרתי כמורה המחנכת את תלמידה "דיברנו על כך שתתנהג יפה..." התחלתי לשוטט לעבר רגליו כשאני ממשיכה להביט בו בהנאה.
- "לא, לא, בבקשה! אני אתנהג יפה, אני מבטיח!"
"מאוחר מידי..." מצאתי את בלוטות הכאב, תפסתי אחיזה טובה והתחלתי לכווץ את ידי.
"אחחח, אייייי!" התפתל לכאן ולשם, לא יודע מה לעשות בשביל להפחית ולו במעט את הכאב.
- "מה את רוצה...?!" צעק בתסכול.
"שיכאב לך..." לגלגתי כשאני מהדקת את האחיזה ומועכת שוב ושוב.
עודד נמתח לצדדים, עיניו נפתחו לרווחה כשהכאב היה כבד מנשוא. זעקותיו גברו עד שהחרישו ממש אוזניים.
"ששש... אתה עושה יותר מידי רעש!" איך אני יכולה להמשיך להתעלל בו מבלי שהשכנים יזמנו משטרה? חלצתי את נעלי ומגרבי המיוזעות עשיתי כדור.
עודד המשיך לילל למורות שהרפתי כבר ממנו.
"מה קרה?"
- "זה כואב..."
"אבל הפסקתי" הצטדקתי
- "זה כבר רגיש לכל תזוזה"
"טוב, נטפל בזה אחר כך. לפני שאני אסתום לך את הפה אני רוצה שתנשק לי את הרגליים"
עודד לא הגיב רק יבב בבכי כמו ילד קטן "או שאתה רוצה שאני אמשיך לעשות סלט ביציים..."
- "לא לא, אני יעשה מה שאת רוצה!"
"באמת?" תהיתי
- "כן!" צעק
"תגיד לי מי המלכה עבד!"
- את!"
"מי שולטת?"
- "את!"
מי מושפל?"
- "אני!"
"יפה..." קירבתי את רגליו אליו "עכשיו מתי שאני פוקדת 'נשק' - אתה מנשק. כשאני פוקדת 'לקק' - אתה מלקק. מובן?"
- "כן!"
"כן מה?!" הידקתי מעט את האחיזה
- "כן המלכה ליאת!" חזר כמשרת נאמן. שחררתי את ידי.
"בוא נעשה ניסוי. נשק!" פקדתי ועודד התמתח ונשק את בהוני ככלבלב שפוט, אשר לא נשאר לו ולו טיפה של ערך עצמי. צחקתי ברשעות.
"לקק!" ולפי רצוני לשונו השתרבבה אל בין אצבעותיי והחלה לנקות את זיעת היום שעבר. אלא שאני דחפתי את פרצופו עם הרגל "לפני שתנקה את כולה אני רוצה שתשאף את הסירחון שאתה עתיד לאכול – תריח עבד!" ואכן, הוא שאף אל קרבו את סירחון רגלי, אחת אחת, קצת בין הבוהן וקצת בין הזרת ואחר זה קצת מכל אחת כשהוא מנשק ומלקק לפי שירת רצוני כל אחת מהאצבעות בנפרד.
מסתבר שלנקות רגליים בעזרת לשון בלבד זו מלאכה המצריכה מאמץ לא קטן ולאחר זמן מה שעודד עשה ככל יכולתו לנקות את לכלוכי, ירדתי על פרקט הרצפה המזוהמת כשאני תרה אחר כל גרגיר אבק, הורסת את ניקיון לשונו המאומץ וחוזרת שנית על כל המלאכה.
"יפה. עכשיו תפתח את הפה"
עודד עשה כשציוותי. ירקתי בפעמים מספר על כדור הגרביים המיוזעות ודחפתי אותם עמוק אל תוך פיו. לאחר מכן הידקתי חצי גלגל סלוטפ ענק וחום, כזה חזק שמשמש לבניה עד שלא היה ביכולתו להוציא דבר מפיו.
"בוא נבדוק אם זה עובד..." שרבבתי, כמעט לעצמי תוך שאני נעמדת, תחילה עליו ואחר על המזרון ממש מול בין רגליו. הרמתי את רגלי הימנית כשאני מכוונת היטב ובוווום! הכתי בכל הכוח בנקודת הכאב שכבר התנפחה ודאי ונהייתה רגישה לכל מגע. עיניו נפתחו, אישוניו נתרחבו ויכולתי לראות שגופו פשוט מתוח כולו ומאולף מכאב.
בוווום! הטחתי בו ימנית נוספת ומכוונת היטב, לא נותנת למעונה שהות להתאושש.
"אממממממממ!!! אמממממממ!!" זה כל מה שיכולתי לשמוע.
"כנראה שזה עובד" הפטרתי בו ואז עשיתי עצמי נופלת וברכי נחתה ממש באזור הפגוע. עודד עשה מין מתיחה מוזרה ודומה שגבו התקמר והפך באחת לגשר מוזר.
"נראה לי שכבר לא יהיו לך ילדים" צחקקתי.
נשכבתי עליו, מביטה אל תוך השחור של העיניים, הישר אל תוך הנשמה המעונה ורבויית הכאב, כשואבת סיפוק נוסף מתוכו.
ראיתי שמושא ההנאה שלי זקוק נואשות לזמן התאוששות, לכן הוצאתי מהארגז את השעשוע הבא – 2 חוטי חשמל דקיקים המחוברים לשנאי מצד אחד ולתנינים צובטים מצד שני. קרעתי את החולצה ממנו ונתתי לכל תנין להתרווח על פיטמה משלו. פעולה זו לכשעצמה היתה כואבת אך זה לא סיפק את יצר הסדיסטיות הבלתי נדלה שלי.
"במה נשחק עכשיו?" שאלתי כאילו שיכל לענות "טוב, אז אני אבחר...! זה נקרא אמת או שקר. אני שואלת אותך שאלה עלי – אם אתה עונה נכון אנחנו משיכים הלאה, אם לא – אני לוחצת על הכפתור הזה" אמרתי כשאני מצביעה על כפתור קטן ואדום "ואז תפגוש ב80 V שיתנפצו בך כמו רכבות של כאב!"
- "אמממממממממממ!" זעק באימה.
"טוב, טוב אני מתחילה, אין צורך לזרז..." קרעתי בכוח ומהירות את הסלוטפ מפניו, וגיליתי שיירי עור ובשר אשר נשארו עליו.
"תראה עודד, הפכת את הסלוטפ החום לאדום! אתה קוסם...!"
עודד ירק את הגרביים הרטובות שלי החוצה והתנשף בכבדות.
- "ליאת, בבקשה, אני מתחנן..."
"איזה צבע אני הכי אוהבת?" עודד לא ענה.
"אתה רוצה שאני אתן לתנינים לזמר במקומך?
- "שנייה, אני חושב! אמממ... כחול, לא א... שחור"
זמזום עמום נשמע ומיד אחריו זעקות שלוו בפיתולים מרהיבים.
"אדום" עניתי במקומו "אדום כדם שיורד לך מהפה. אדום ככאב המייסר המתפתל כנחש. אדום – כהנאה שאני שואבת ממך..."
הזזתי את המחוג ל100V והמשכתי "מה אני הכי אוהבת?"
עודד התנשף מצד לצד, מזיע כולו מהתרגשות וכאב "לשלוט להשפיל ולהכאיב! את הכי אוהבת לגרום לאחרים סבל!"
"אוף.. זה היה קל... ולמה?"
- "אוי אלוהים, אני לא יודע למה!"
פרפורי כאב ועיוותים נוראיים התבלבלו להם יחד עת נשמע שוב הזמזום המוזר.
"כי זה גורם לי להיות חזקה, אפילו יותר ממך"
נתתי לנחקר שהות לקחת כמה נשימות ואז המשכתי לא לפני שהעברתי את המחוג לכמות המכסימלית – 120V "מה הדמות האהובה עלי ביותר, מעין גיבורת על-פרטית?"
עודד היה מנושל כל כוח כשהוא שרוע בחוסר אונים ותסכול מוחלט על המזרן הספוג זיעה ודם ורק הפחד מן החשמל הניעו להשיב "המחסלת משליחות קטלנית 3" לחש והביט על ידי בפחד ויראה – האם היא תלחץ על הכפתור או תחוס עלי. חיים ומוות באצבעותיי ממש.
חייכתי. "אתה מחמיא לי אך לא, זו לא התשובה הנכונה"
את קימורי הגב המרשימים שראו עיניו את הטחתי בו את מלוא עוצמת החשמל לא אשכח לעולם. אף זעקה לא שמעתי משום שריריו המכווצים. עודד שכב מעולף עת רכנתי לשחררו מהתנינים האדומים שהעלו כבר עשן זיעה מעודה.
"ערפד" לחשתי אל אוזניו "ערפד הוא גיבור העל שלי".