ללא גבולות.

פתאום ראיתי אותה, יפה כמו ליקוי חמה, כל כך טהורה ויפה. זו היתה לוטם. לךוטם שלי. אותה נערה שעזבתי בגיל שתייים עשרה. אותה אחת שבאוקיינוס של בדידות הגיחה מתוך האפלה כקרן אור המפלחת את החושך, כאי בים מחשבותיי הסוער. אותה אחת שדימיתי לנווה מדבר בהיכל חיי הגיהנום שלי. אותה אחת שהתגלתה כפאטה מאורגנה בריק של הנצח. מזבח הייסורים ההסטורי שחמק לי בתעופת הזמן.
שערה הבלונדיני התפרע קלות, למגע הנעים של הרוח, ושפתותיה העסיסיות גרמו לי רצון לנשק אותה. והעיניים הכחולות, כמו שמיים בלי עננים, שקופות כמו הים בתאילנד. כל כך צלולות שאתה יכול לראות את הבן-אדם מאחורי אשלית הגוף.
"היי" אמרתי, מנסה להראות בסדר למרות שבפנים הרגשתי ממש לא בסדר.
"היי" ענתה בקול המתוק והסקסי שלה, שגרם לי לרעוד ולרצות לחבק אותה. לחבק ולשכוח את כל חיי, כל צרותי. לחבק ולא לעזוב.
ראיתי דמעות של עצב בעיניה. מבטנו נצטלבו ומדמעות זה נהפך לחיוך.
היא רצה אלי, חיבקה ונישקה אותי.
מששתי את ראשה בשתי ידי, מצייר את פניה בעדינות, עם כל קפל וכל שקערורית. מחליק את היד תוך שאני חש את החום, הלחות של העור. כאילו בודק אם היא באמת מוחשית, כאילו מפחד שתתמוסס לי בין האצבעות בעוד רגע ותעלם לי שוב.
"אני אוהב אותך" היא אמרה.
"גם אני אותך" יבבתי.
הידיעה שדברים שחדלתי להאמין בהם פתאום עומדים נוכחים מולי הייתה די מלחיצה.
"אנחנו שוב ביחד" אמרתי כלא מאמין והבכי התגבר "את אמיתית".
"הכל בסך הכל חלום רע" אמרת ומחה את דמעותי "רק חלום רע".