מתבוננת

שלום, הגעגעת אליי? 

אני לא. או שאולי קצת כן.. - אני - פשוט - צריך, - ואת ה יחידה שנותנת... 

בכנות, נמאס לי להשתמש בך. תמיד את באה כשאני כל כך עייף... 

ואיתך זה רק להצמד ולדחוף ולנסות לגמור

אין חיבוק ואין מבט ותנועה איטית חוקרת, לא מחוות ולא מילים -

הייתי שמח לקחת אותך, ליצור אינטראקציה מחברת. ניסיתי אפילו ניסינו פעם אחת עם חבר.

זה לא עבד בכלל

אפילו הדיבור שלי מנתק.

אבל יש לנו את הקטע שלנו, באיזשהו - מובן

ואף אחד לא מתקרב אליו.  זה לא מנחם.  זה.. דיי עלוב, עצוב, עזוב, ברירת מחדל שכזה, כשהכל מרגיש כמו מחדל. אפילו הנקודה הזו של חיבור הבשר המגורה לציפורן באצבע המורה בצד ימין של יד שמאל,  אפילו שם הבשר תאב והוויה מחננת ליותר. מטלטלת במכות חשמל וכאב מכל העצב בגוף. רעב.

אבל זה משהו שיש, והוא טוב יותר מאין, קבוע ויציב כבר דיי הרבה זמן.

ואנחנו מסתדרים ככה...

דרך קורונה ומלחמות... אני כבר לא גומר כל כך, את כבר פחות רוטטת לקראתי.

פעם היינו מתקלחים יחד ובכל זאת לא היה צורך בחומר סיכה

אלו היו מקלחות אדומות מלאות עונג וגם שמחתי מההרפתקנות שגילינו במהלך התקופה הזו 

היום אנחנו ביחד רק במיטה הזו. אני מרטיב קלות, עוררות פיזית, אפילו לא בדיוק מטפטף ובינתיים הראש שלי מחפש...

משהו אחר, עמוק, נוגע, חם ורחב, חם ואוהב

אני כמהה ליותר.

והגוף? גם. כה משתוקק, הכי מזדעק - עד שכלום.

ואז את באה שוב - מוכרת, הבחירה.

זו של החרמנות העצובה באמצע הלילה שהגיעה מתוך לחץ ופחד מוכר מפני המחר.

ושוב הטלפון ושוב הדלת נסגרת ואנחנו במיטה

שתדל לשטוף ידיים לפניי שהוא נוגע בך, לפעמים אפילו לא זה, בידיים גסות ונוקשות המכנס מופשל טיפה או דרך התחתונים, שוב בחלקים המכוונים, לדעת את הזווית והקצב 

זה לא הכי נוח ואחרי כמה זמן מתחילים לכאוב מהתנוחה והמאמץ בזווית הלא הכי טבעית

אבל זה נוגע בנקודה פחות או יותר, מספיק כדיי להרגיש משהו בגוף, מספיק בשביל להמשיך עוד.

באוטומט שולח שוב יד - דוחף אותך, לוחץ בין הרגליים, נצמד באגרסיביות, מתחכך... לפעמים יש חדירה ולפעמים אנחנו מסתפקים בלחץ ובפעימות הגופים שלנו זה כנגד זה

לעיתים אפילו נוסיף צעצועים שונים או אצבעות בחורים שונים

אני אוהבת להרגיש אצבעות חודרות. אוהבת להרגיש שמישהו מחדיר אצבעותיו לתוכי וחוקר אותי בעדינות מסוקרנת.

פליאה!

אוהבת להרגיש עצמי חוקרת. פלא ועונג מצטרף בכללותי בעת אני חוקרת את גופם של אחרים דרכי עצמי באצבעותיי ובחושים אחרים ואני מתענגת כאשר גופי הוא ארץ בנחקרת בידיהם ופיותיהם וסיתותי גופו של האחר.

אבל לא כך זה בנינו, אנחנו מאוד ישירים, טכניים. 

וזה.. עניין של תשומת לב שאתה לא יכול לתת לי.

ואני אוהבת 

בדמיון שלי

לתת ולקבל הרבה מזו

אבל כעת אני מורעבת לקרבה המסויימת הזו וליחס הזה של תגלית וחקר משותפים 

ב ease 

באמת חסרה לי התחושה הזו. בנינו ובכלל.

איתך רק אני מחדירה אצבעות לעצמי, ורק לעצמי.

וזה שוב פעם לא נוח ולא נעים וכואב ולא בא לי להתאמץ יותר בשביל משהו שלא מרגיש טוב אז נוותר על זה שוב

זהו, פה נשארת המיניות שהמגע בנינו מאפשר

לחוצה, מנותקת, לא מגיעה לסיפוק.

רק לְסַפֵק

יש רצון ויש מציאות

האם יתגשמו מאווי נפשי וכוסי?

בתקשורת הזו נראה שלא מתאים 

רצוי ששנינו נהיה מעוניינים

נכונים לנסות בחיוב לפחות

איני רוצה להתחנן 

כדיי שתחקור את גופי בהנאה רכה

דרושה חדוות ניצחון

לי יש שניים שעולים לראש ישר כעת

הראשון והמובן מאוד זה הסיפור 'טור הנדסי' מהבלוג של דור נוב 'הידית' סיפור נהדר שאני מפנטזת עליו (ספציפית תמיד רציתי להיות הבחורה בסיפור, ברור, מגיל ילדות.)

דבר שני שאני דווקא פחות זוכרת זה איזה סיפור שקוראים לו 'אילוף הדרקון' או משהו כזה, שיפ מאוד מוצלח להארי פוטר ודראקו מאלפוי, גייזי, מאוד רגשי ופנטזיה שאני לעולם לא אגשים (כאילו גם הפנטזיה הראשונה לא סביר שתתגשם אבל איכשהו יש בי חלק שעוד מקווה?)

הייתה תקופה שאוננתי על השיפ הזה וגם נהניתי מתרגול אנגלית בכיף, מה שנקרא.

אז מה שלכן/ם?

מה תמליצו?

צמאה לחומרים לקריאה

 

(או: חרמנית תעזרו לי לגמור ולישון, מחר יום חשוב)

 

עריכה של בוקר - לגמור ולישון? מה זה? חחחחח

מרגישה בוטה כששולחת כי אני לא מרגישה שאתה הקהל שאני מייעדת לו

כי לא מיועדת אני, לא אותך.

כלומר, אתה לא בעניין ואני לא רוצה יותר ממה שאתה מעוניין

אני רוצה עוד ממקור חוץ, אחר. שמתאים.

המכשול הוא טכנולוגי בעיקר

הייתה החלטה מצד המערכת לא לעסוק בשום סוג של מין בתשלום כל עוד אנחנו בבור

 דיי אנחנו כבר יוצאות

מגיע לי לבחור לעשות בירצוני 

בי כרצוני

מגיע לי לאהוב

מגיע לי להגשים בדברים שאנשים בוגרים אוסרים ומותרים לעשות

אני רוצה לאמור את עצמי בחיבור

כעת אני, לא להיות כפי שנכון.

והחסם הוא טכנולוגי, מקווה להצליח להבין

אני רוצה מתנה ליומולדת שלי; סט שמיועד לצילומים והקלטה וכל מה שצריך.

כולל מיקרופון ותוכנות והתקנות במקום המתאים ואולי גם לנג'רי וצעצועים.

ואני מאוננת על זה עכשיו.

אני רוצה להצליח לעשות סרטונים כפי שאני

רוצה

ואני רוצה להיות רצויה בקהל שבחרתי, שאני אבחר את הקהל שלי

מסוג הדברים - -

להעלות לערוץ משלי שיהיה נגיש עבורי ואוכל לשים בו מה שבא

לעלות לייב ושזה ישמור את הכל באופן מסודר

ושאהיה מסוגלת לתקשר עם הצופים

עבורי כמה שאני רוצה ממש עושה על זה ביד ומתכוונת שאיכשהו זה יקרה

 

זו תקופה שפלה בשביל כולם.

אני חוזרת להיות לבד ולא מוצאת את המקום שלי פה

חוזרת למקומות הקשים ביותר שלי

שהם לא המקום של אף אחד אחר

לכולם יש אסונות וטרגדיות יותר קשות ונוראיות להסתכל עליהם 

לחלק יש גם סיפורי גבורה יוצאי דופן

איכשהו, לכולם יש סיפורי גבורה יוצאי דופן חוץ מלעצמי

לא גבורה, שלי רק גרנדיוזים, אבל רקובים מהיסוד.

 

לי יש סיפור מפלה ארוך של כלום 

 

והמון שיפוטיות על הדרך שבה אני מתנהל, עצבות גדולה על שאינני גדולה 

 

רק קטנה, קטנה מהחיים האלה

 

קטנה מאוד.

אני רוצה ללכת ולהתחיל להתמנגל עם הקהילה

אני רוצה לקחת את המצב שלי בידיים ולבחור ולהחליט לאילו קשרים אני נכנסת בלי לחכות שאחד כזה יווצר באופן אורגני מתוך חיים שלא נוגעים בגלל בקהילה

אני רוצה להתחיל להיות חלק נוכח יותר גם מחוץ לוירטואל

לאן הולכים? מתי?

לא רוצה מסיבות, מעדיפה ערבים יחסית שקטים לפחות בהתחלה ואם אפשר גם מקומות ללא עשן, יש כאלה? (הדאנג'ן מחניק בטירוף זה ידוע)

מאז שאנחנו בקשר אני יותר מודעת לרעב העמוק שלי למגע ותשומת לב

מחכה בין פגישה לפגישה ואז גם תוך כדיי הזמן שלנו יחד להזדמנות הזו שבה הוא יקדיש את מלוא תשומת ליבו להתייחסות אקטיבית לגוף שלי בתקשורת של לב קרובה ורואה 

אבל אין לנו זמן והצרכים שלנו שונים ובכלל הוא מסופק מעולה גם לבד וגם עם כל השאר 

אני מתקשה לייצר קרבה אינטימית ומגע שעונה על הצורך גם בתוך הקשרים הקרובים ביותר בחיי

בלילה שוב באתי אליו בבקשה למיניות שנענתה במאוחר מידיי

אז הלכתי לישון לידו עם הפנטזיות שלי על מגע שלנו ביחד.

התעוררתי עם כמיהה לקרבה וליטוף, נצמדת אליו. 

הרגשתי איך הוא מתעורר והפין שלו מבקש להכנס אליי. הודיתי בפניי עצמי ואז בפניו שאנני מוכנה לחדירה עדיין, לא בכוס לפחות

הצעתי לו תתחת שלי, והוא נענה בחיוב לאחר וידוא קצר - מיהרתי להביא חומר סיכה מהמגירה לפניי שיתחרט.

ביקשתי שיכנס בי עמוק וחזק וקרוב

רציתי להרגיש אותו חם וזז. בתוכי, מעליי, צמוד קרוב ככל הניתן, נושם, גוהר, נצמד -

הוא גמר בתוכי

נמנעת מלהעיר על זה שלא הרגשתי 

נותרתי בתחושה שלא הספיק לפתוח לי את התחת אפילו וכבר סוף

מתאמצת להתחרמן וכבר אין אין אין

נותרתי רעבה לתשומת לב ומגע, כאילו לא קרה דבר.

I was in the shower, trying to wash my feet.
The touch of the water was excruciatingly painful, I'm sick. 

I remembered my father and a wave of longing came over me, followed by a wave of anxiety.
I wanted out.
I wanted to call and share, I wanted to grieve and face the big overwhelming emotion that came over me.
I wanted a hug.

I got out of there and lay down on the bed.
I was shaking myself, moving my pelvis left and right, in a well known tradition, synchronized movements.

My left hand was already buried under my body weight, the middle finger pressing against this point, in the area that many will consider to be the center of the great pleasure.
for me, I know, it is the place where all my hurt and suppressed feelings went.

And again, I was seemingly calm.

אני משחזרת מילים

אני כועסת!

אני משחזרת מילים וחוזרת

על אותם כל משפטים שלא נאמרו

ונשארו תקועים באחורי הראש מחכים לקנה שיווצר ויוכל ליר(א)ות אותם החוצה

אני משחזרת מילים ואני כועסת

ואני חוזרת על כל אותם משפטים וקיטועים שנאמרו לי בעבר

מעצבים ומשנים את המציאותי

אני מבינה שאני מתחסרת ממסחרת ממחסרת

ממחזרת מתמחזרת מתעכזרת מתקזזת

מקיאה ולועסת

בכאב נאנקת כשמדקרות מפלחות אגן משוות להש(א)יב

משחזרת רודפת 

מקריבה ומטנפת

מילים

שנאמרות - לא לי

כהד.

עידי מבלףת

אד למילותיי כשהייתי אני ולא הייתי (יותר/עוד/יותר)

ועתה? אולי אפסיק אפסוק שאול מה רציתי לומר ואשאל מה אני מרגיש

היום שוב הייתי במיטה בפייסבוק כל היום

רציתי לאכול ולא הצלחתי להכין לעצמי

רציתי לשתות ולא מצאתי את הכוח לשטוף כוס

חשבתי על ד*** שיש לה רוטינת בוקר לא מתפשרת וקמתי לקחת משאף 

אחי ביקש שאלך אליו הביתה ארוקן את הזבל שנשאר אחריהם ולא הספיקו לפני הטיסה, אכבס את מה שאצלם במכונה ואתלה.

חשבתי לעצמי שאלך ושם יהיה לי אינטרנט ואוכל ממה שהשאירו במקרר ואולי אנגן או אקרא או כל דבר אחר שאחליט אבל לשבת שם לבד לא הרגיש טוב יותר מאצלי

ולא יכולתי לחשוב על דרך שמרגישה אמיתית מספיק ולא דורשת מידיי להיות בעצמי הגבוה והמתפקד בשביל למצוא אינטראקציה 

אז המשכתי לשכב במיטה ולא רציתי ללכת לשם

אנשים שאין להם שגרה

שאין להם אינטראקציה אנושית

שאין להם מסגרת 

מאוד קשה בשבילם לקום ולעשות את כל הדברים הנפלאים שהיו יכולים

כאילו הגוף נכה במאה אחוז

סומטיזציה מלאה

אפס מגע ברגש

אפילו להניע את הגוף, להרים את היד, להזיז את התחת, ליטרלי אומרים למישהו תזיז את התחת שלך כבר כאילו כאילו זה פשוט, וזה באמת  אפילו מינימום ומרגיש כה מייגע ותקוע ורחוק

והמקסימום זה להזיז את הראש מצד לצד על הכרית

טווח התנועה מצטמצם 

חזרנו לא להצליח להסתכל על דברים שנמצאים מאחורינו כי להזיז את הראש אקטיבית לכל כיוון כל כך כואב 

סטגנציה היא בת בית כל כך הרבה יותר מוכרת 

חוסר עצמאות, חוסר אחריות

אי אפשר להיות אחראי לעצמך כשאין ערך לקיום שלך 

כשאין אחיזה וחיבוק 

 

אחריות היא לראות ערך בעצמך.

לקחת אחריות זה דבר קשה בטירוף במיוחד כשכל החיים בילבלנו בין אחריות למחוייבות, הקרבה עצמית והאשמה.

להתקשר למישהי אחרת ולהגיד לה שאני רואה את המקומות שבהם אני לא מתפקדת ושאני נתלית

שאני מגיבה אליה כאילו היא מאיימת ואני שוב לא זזה, דווקא, עושה לה את הסיילנט טריטמנט

ולמעשה כבר שנים 

אולי חיים שלמים שאני עושה את הסיילנט טריטמנט הזה לעצמי

שאין לי מקום 

שאסור לי לדבר וכשאני מבקשת מבט לעצמי אני מרגישה רעה מאוד

למדתי שמותר לבקש מעצמי, או יותר נכון 'לדרוש' אבל מה עם לסרב? מה עם להקשיב? מה עם להיראות?

מתקשרת באילמות

בלי מילים 

חיה רק בתוך הראש של עצמי 

תמיד אמרו עליי שאני חיה בתוך הראש של עצמי ולא הבנתי את מה שהם אומרים כמו עכשיו 

אולי הם יצרו את זה, לחלק מהאנשים הגוף הוא מקלט או מקדש 

בשבילי הוא בית כלא ומכשיר עינויים

 

כשאין אינטראקציה בצורה של שיחה שהולכת ביני לבין מישהו אחר, את התנועה הזורמת, הדיאלוג, את נשארת וטוחנת את מה שיש לך בתוך הראש בזעקות וזעם מופנמים

הייתי רוצה לרקוד ולראות ולהשתתף

כמו מסירות

אחד המשחקים שאני הכי הכי הכי אוהבת זה מסירות 

הכי אני רוצה לשחק 

עכשיו אני בוכה כשאני חושבת על זה, כי אני רוצה להתמסר אתכן 

עם כולם

איתי

נזכרת במ**** שהייתה חתולת לב 

כמה שהיא נכנסה לי ללב, ככה אני קרה כלפי פ***** היום, שעומדת ליד המיטה שלי מתחננת לתשומת לב 

פירורי יחס עלובים היא מקבלת ממני כשאני עונה לה מילולית במיאו עבש או מושיטה יד לכיוון הכללי שלה

 

מ**** ואני היינו משחקות ביחד המון הייתי זורקת לה כדור והיא הייתה רצה ומחזירה לי אותו

אלו היו רגעי האושר הכי גדולים מבחינתי 

 

אף פעם לא שיחקתי עם הילדים האחרים

עכשיו רוצה לגשת ולשחק עם כולם 

ויכולתי במצב עכשיו להתברג להתנדבות 

ולשחק ולשחק ולאהוב את מי שאני רואה ולהבין ולחמול ולגשת ולקבל חיבוק

 

ולמרות זאת כמו תמיד המעגל חוזר ואני שוב יושבת לבד ומרגישה רע ולא משחקת עם אף אחד כי אני לא מעזה ולא יודעת איך לגשת 

יש כל כך הרבה אנשים וילדים שיכולתי לעזור להם ולהיעזר בהם אם הייתי מגיעה

 

כשהייתי במדא הייתי מחכה למשמרת כל שעה בשבוע

בבצפר הייתי הכי גרועה

בפן החברתי הייתי הכי גרועה

בהכל הייתי הכי גרועה

רק במדא הרגשתי מצטיינת

הבנתי היטב את המצבים 

הבנתי את החומר הרפואי ואפילו יכולתי לשבת שם ולהיות עם האנשים אלו שהיו במצוקה, קצת משוגעים, עריריים או במצבי התעללות היו מקבלים ממני כל מה שיכולתי לתת מעבר לטיפול הרגיל שלמדנו לפי הפרוטוקול

אלו שיש להם משפחה עוטפת היו פשוט עוד מקרה

אבל אלו שנזקקו, הייתי מקשיבה להם, חומלת עליהם, נוגעת בזוהמה שלהם בלי להרתע וסולחת גם כשנהגו באופן שכביכול פוגע בי 

היום אני יודעת לומר שהייתי פרוצה במלוא מובן המילה

וששיקול הדעת ותפישת המציאות שלי היו לא 'תקינים' אבל הייתי מעולה בכל הנוגע לטיפול באנשים שנמצאים במצבי חירום רפואי

 

לכן חרה לי שלא גוייסתי 

וחרא לי שאני יושבת בבית לבד

גם כי אני לבד והמלחמה הזו השאירה אותי להתבונן בצדדים הפגועים, הלא תפקודיים והרעים ביותר של האישיות שלי 

אם לומר את האמת אני מגיעה להתבונן בהם הרבה מאוד לאחרונה, גם מלפני, אבל אני חושבת שאלו ייסורי גדילה

 

וגם כי בהינתן מסגרת או הנחייה או אפילו רק נוכחות של עוד אנשים אמיתיים בחיי, שהם לא פייסבוק, אני מסוגלת לעשות המון, אני פאקינג גיבורה שמתמודדת עם מציאות קצה באופן יומיומי מאז ומתמיד 

כי מה שגדלת עליו ולתוכו זה מה שמוטבע עמוק בתוך המערכת הלימבית של הגוף שלך

בכל סיטואציה זה ההקשר הראשון 

וזאת שאני מכירה בתוכי ובעצמי עכשיו ואני ואומרת לה 

"וואו את כאן, שלי."

את שלי ואני אוהבת אותך ונותנת לך חיבוק אפילו גם אם לא עשית כלום היום, מגיע לך מקום ומותר לנוח

זו גבורה של הלב למרות כל הכישלון, הרוע, המועקה והייאוש שהסלילו אותך להיות

וזו ההוכחה שלך שאת יכולה לעשות כי את כן עושה, את מזיזה הרים, את מחווטת מחדש את המוח שלך 

 

להתבוננות גם אל עצמך

ואת עובדת על לייצר את החמלה שאת צריכה

את מתכנסת פנימה וזה מותר וזה טוב להתכנס אם מצליחים באמת להיות עם עצמנו ולאהוב 

אני כבר לא צריכה להשליך על כולם את הכאב והסבל 

ואני משנה את המילים מ'את' ל'אני'

אני יכולה להזדהות.

ואני יכולה להגיד

אני שלי.