רגעים מושלמים וגם לא…

שנים עברו 

הזמן לא תם 

מרגישה הכל ולא כלום 

מהלכת בין שבילים 

עוברי אורח חולפים על פניי 

האור הוא אני 

תמה 

מחוייכת 

אל פניי הארץ 

ופניי הדברים עצמם 

כמה פשוט לאהוב 

וכמה פשוט 

פשוט להיות 

השמחות שנקראות בדרכי

האם הן צומת לתזכורת? 

המון זמן אני כבר לא שותה 

לא שופכת את האושר בתוך המשקה ומוהלת אותו 

בתוך בכאב שמטשטש את המעברים 

מסתכלת לאמת בפרצוף 

רואה 

לומדת 

מבינה 

עוצרת 

ממשיכה 

אין זמן לשהות 

אולי לפעמים לנוח 

לשים טעם וניקוד בתוך הצורך 

לדייק 

אותי בתוך אותי 

בתוך אותי 

שמתגלה ואני היא זאת שמביטה 

לקחתי רגע בתוך ההמון 

חתונה  

באחרונה שהייתי, שנינו בכינו 

כאבנו את שהיה ואת שמסרנו לדרך שניתנה 

היום אני שמחה 

ילדיי סביבי 

נותנים את סודם ואת אמונם בי 

בתוך השמחה 

בתוך רגע של ביחד 

והוא שותה 

שותה 

ומשקה 

מוהל את כאבו 

תמיד היה פער 

פער בזמן העיכול 

זמן בדרך 

אני יודעת. 

סוד קטן שהתגלה ואני מחבקת. 

גם כשהולכים ביחד לכל אחד יש את הדרך שלו. 

תמיד לי יש את הדרך שלי 

לצד 

בתוך 

עם 

ליד 

אבל 

בלי 

וכן 

תמיד אני בתוכי 

ותוכי בי 

ואין תמונה שמתאימה יותר 

כמו עדשים שעם טיפות של מים וחושך מזריעות. ומנביטות את עצמם. 

זרעים של אהבה 

תמיד אהבה 

Let me 

בוקר של עצבים

זה קורה לפעמים

הבוקר זה קרה,

גם וגם וגם

ואז החרטה.

לפעמים ילדים יכולים לעצבן כל כך … ואולי זאת אני, העומס ותמרון בכלכך הרבה חזיתות, והבוקר היה אחר, בלי כתיבה, בלי רגע של שקט בחצרעם הדפים שלי, לשפוך הכל, לעכל ולהוציא מכל מה שיש וגם להודות על כל כך הרבה הדברים.

על אחווה ואחדות שיש מסביבי

ועל עיניים טובות ואוהבות

ושפע שקיים על פני האדמה

ואותי ואת הבוקר הזה

ואת זה שאני עדיין בוחרת רגע לעצור, לנשום, לכתוב, להבין ולתת לעצמי בדיוק את מה שאני צריכה ברגע הזה.

כמו ספירת איברים.

אתמול שמעתי משהו מקסים שמחלל אצלי.

יד שמאל מחזיקה את הטלפון ויד ימין כותבת, אני ימנית, זה עלול להישמע פוליטי, בגדול אני ימנית מכיוון שאני אישה וכאישה אני מובילה את עצמי על פי האינטואיציה, הצד הימני של המוח זה הצד האינטואיטיבי, והצד השמאלי זה הצד ההגיוני, לא תמיד הם פועלים ביחד, האמת שלרוב הם לא! האינטואיציה יש לה נטייה להקדים אתזמנה, להישמע מופרכת, היא מלאת תעוזה, חולמת חלומות, מגשימה. פנטזיות, משרתת את לב ליבה של המהות והערך העצמי שלנו ואילוההיגיון, אם לומר את האמת קצת פחדן, עובד על מתמטיקה ונוסחאות, בעיקר בעיקר הרשות המבצעת, יש לו את היכולת לנתח, ולייצר פעולות ומעשים, השילוב בניהם מנצח כאשר האני הגבוהה העליון, מושל הממלכה קשוב לשני הקולות, משלב בין הצרכים ולומד להשתמש בהןביופי, עדינות והרבה חן.

איך הגעתי לזה אלוהים יודע, בטח לא מתכוונת לחזור אחרוב ולקרוא הקשרים, בסך הכל כתיבת בוקר פשוטה שמחזירה לי את הנשימה והתנועה השקטה לאיזון אחרי סערה קטנה עם הילדים.

הוא לא קם, והיא ככה, וההיא ככה ואני בטרפת של להספיק הכל.

אז כולם הגיעו בזמן לבית ספר, ואני על המדרגות מחזירה לעצמי מנהשל שפיות שנאספת לבליל של מילים וחורף בחוץ, והמוזיקה מהדהדת מהחלל הפנימי, כי איך אפשר בלי.

ועכשיו אני מניחה הכל. ורק יושבת בשקט.

חורף 

לא טובה במגרשים של אחרים.

הוא אומר שכל פעם שאני מגיעה אליו אני מתרגלת מחדש וזה ממש נכון.

תמיד זה הבית שלי

הבית שלי

שלי

אז אני מִתְרַגֶּלֶת

ומְתַרְגֶּלֶת

ונפתחת כל פעם עוד קצת

והוא סבלני ומכיל

ויודע מתי התרגלתי

ואז הוא מוריד אותי למטה

ואז אני נמצאת במקום המוכר והטוב שבו הוא יכול לעשות בי כרצונו, לשימושו ועבורו.

ואני בתוך הבית שלי

שבתוך הבית שלו.

לבנה מלאה - זמן של קסם, מסופש מלא בעונג. 

בתוך כל הנשימה והקסם הזה

כל מה שאני רוצה זה להיכנס למים ולעשות

פיפי

.. וגם זה ..

טקס חניכה 

זה לא משהו שקורה תוך יום 

זה תהליך 

תהליך מחושב 

שמלווה בים של 

שיגרה פשוטה 

מחשבות

חלומות 

וזמן של הבשלה 

וזמן של הבשלה זה אחד הדברים הכי קשים 

לי באופן מיוחד 

ואולי בעולם המערבי בכללותו 

תרבות האינסטנט לקחה את זמן ההבשלה למקומות שונים ומשונים ולא כאלה בריאים בהתפתחות שלנו 

זמן הבשלה קיים בטבע משחרית הימים 

אצלי עולה וצפה אסטרטגיה 

וגם זו מילה מערבית ולא טבעית 

אולי אם אני אתרגם אותה לתחושות ולחלום אז זה יהפוך להיות משהו מיסטי, פנטסטי, רוחני 

ועדיין האסטרטגיה היתה קיימת 

אחד החלומות הכי גדולים שלי לשלב בין רוח לחומר 

בין מזרח למערב 

כלים שלובים 

הרי בתוכנו אנחנו נוצרנו מאדמה, מים, אש, ואויר, ארבעת היסודות שמקיימים חיים על פני האדמה, ובתוכם המיינד ודרך חיים 

ובתוכם בחירה 

האמת שאני כותבת כי אני מפוצצת רגש לאור התקדמות בתהליך שהובלתי והבשלתי את עצמי במשך שנה והוא היה ארוך ומתיש ומייגע וגם מסקרן ומעצים ומורכב ומאתגר ומפתח ומחכים ועוד ועוד 

ועכשיו 

אני פשוט מפוצצת 

מפוצצת בהוקרה 

מפוצצת באהבה 

מפוצצת בערך הודיה 

ואני פשוט חייבת להקיא את ההתרגשות הזאת החוצה 

וללטף את עצמי בשקט 

ופשוט לכתוב מילים, מחשבות 

ופשוט להיות בתנועה כי 

הגוף שלי פועם 

הלב שלי דופק מהתרגשות 

ובא לי לצרוח לעולם שזה אדיר ושווה 

וסבלנות משתלמת 

וכרגע המילים פשוט מנחמות אותי 

מאזנות את הרגש 

ומנחיתות אותי לאדמה כי 

בסופו של דבר זה עוד שלב 

והכל צריך להיות בפרופורציה 

ומי שמכיר אותי יש בי גם את האקסטרים 

והעוד 

וההתרגשות וה- 

Omg

הדבר היחידי שאני יכולה לעשות כרגע זה לסיים את הארוע שאני נמצאת בו 

לקפוץ הביתה 

לעלות על בגד ים 

ולנסוע לים 

להיכנס למים 

ולתת להם לעטוף אותי בכל דרך אפשרית 

ושם בשקט 

בתוך המים 

לחבק 

ולומר 

תודה 

על היום האדיר הזה. 

אני נושמת 

כן !!!!!!! 

חלומות מתגשמים 

… לילה אחד 

יש לב-הולם בדלת. 

בחוץ אישה בערפל, 

עם שיער זרדים ושמלת עשבים, 

נוטפת מי אגם ירוקים. 

היא אומרת, ״ אני את, 

ובאתי ממרחקים. 

בואי איתי, יש משהו שאני חייבת להראות לך … ״ 

היא פונה ללכת, הגלימה שלה נפתחת, 

ולפתע, אור זהוב … בכל פינה, אור זהוב… ״ 

רצות עם זאבים / קלאריסה פינקולה אסטס

יש רגע אחד קטן 

זעיר כל כך שאוסף בתוכו אוסף של 

דרך שלמה של רגעים קטנים 

שמתמזגים בהווייתם 

ויוצרים עם כל המורכבות שלהם 

משהו כל כך שלם

…ואז… 

אנחה מלאה 

יוצאת ומשתחררת החוצה

המילים שלי

המחשבות שלי

הוא אמר שהן חסרות

כמו משגל נסוג

זאת פעם ראשונה שמישהו מאפיין את הטקסטים שלי

בצורה חד משמעית וחדה

אני יודעת שהן חסרות

אני יודעת שאני מגלה טפח ומכסה טפחיים

והרי בכל מקרה הנסתר רב מן הגלוי והפרשנות נתונה בכוח ובסביבת המשאבים המנטאליים של הקורא הבלתי מזויין.

אז כן הכתיבה שלי אינטואיטיבית, שלמה עבורי, בדיוק לנקודת זמן מסויימת וספציפית שמתחילה בנקודה A ונגמרת בנקודה B וזמן הקריאה של הקורא שבכלל נמצאת בנקודה C שרחוקה שנות אור וייקומים מההשראה שנחתה עליי ברגע קסום ומתוק אחד.

ועדיין זאת היתה אבחנה שהציתה בי איזה תחושה ורעננות להתבונן, להגיב ואף לעצור רגע במנוחת הצהריים שלי לשבת, לכתוב, להרים רגליים ופשוט לנקות את הראש מזרם העבודה שפועם את יום ראשון לתחילת השבוע.

שבוע מבורך של 

שינויים

ותקווה 

וים של אהבה

ותודה לך איש אלמוני על תגובה שמניעה למחשבה ויוזמה חדשה. 

צועדת בדרך 

הדרך שבחרתי 

בשקט כמעט ולא נשמע 

לחשים וסודות נלחשו בתוכי 

הזמן התהלך לאיטו בין פסיעות 

מנעד של צללים

ללכת באמונה אל הלא נודע

לסמוך על האינטואיציה שלי 

התוכנית הסדורה ננטעת בתוך חלומות בהקיץ

אותיות 

וציורים קטנים שמקשטים לי את היום

קיבלנו עולם שלם של תחושות

תעתועים

בין 

אם

כאילו

אבל

מול 

נחישות 

ידיעה

ביטחון

חיות

ואהבה

הו דרך קטנה ומתוקה שלי 

דמעות שהציפו את הבוקר בכאב

של הסכמה

הבנה של הצעד הבא

קבלה 

אני נודדת

תמיד הייתי הנוודת

גם בתוך ביתי 

מטיילת בין עולמות של 

תשוקה 

וצבעים 

מתישהו נזרע זרע קטן שאמר

אני העשה את זה בדרך שלי 

ככה אלמד את דרכי וכוחותיי

שהם ינחו אותי להמשך הדרך. 

אישה 

אישה בכוחות עצמה 

כמה עוצמה בתוך 

אני מספיקה 

אני בדיוק כאן ברגע הזה 

עכשיו. 

אני החתומה מטה מתחייבת על עצם היותי 

אני. 

don't quit your daydream
It's your life that you're making
It ain't big enough if it doesn't scare the hell out of you
If it makes you nervous
It's probably worth it

איזה בוקר 

איזה חיים 

תודה על הרטט שמרעיד אותי ומוציא אותי משיווי משקל כל פעם מחדש ! 

והילדונת הזאת שכתבה את השיר החכם הזה. השראה. 

מסדרון אפל
ידיי מגששות
לוכדות את הקור של הקירות שמקיפים אותי
עוקבת אחרי מסלול בלתי נראה
אני רק יודעת שהדרך מובילה לאי שם
ריחות של קטורת מנחמת עולים מתוך האדמה
ריצודי אורות מטשטשים מציאות עם דימיון.
אני בוהה באפלה, המילים עולות בתוכי
טעם הנוזל האחרון שבלעתי עדיין טמון בתוך זיכרון מתוק של אובדן חושים, ראשוניות, מילים שפוקדות אותי על ידיי ופי הפתוח לרווחה.
אני מגששת בצעדיי, הדרך נמשכת, המסדרון מתעכל ימינה ואז שמאלה, עיניים נוצצות מביטות בי, כאילו מלוות אותי את הדרך, הלבד נוכח באפלה, תחב ולחות מרכחים את השהייה, אור אדום מהבהב את צורתה של של פסיעה שעמודת לנגוס בתוך צנצנת רטובה ומתקתקה, הלשון מלקקת את הדפנות, רודפת את קצה הטעם, אני בולעת את הרוק, מפוזרת בין לקחת אויר, להקשיב להנחיות, להרגיש את הדרך, ולצרוב את טיפת הזמן של הרגע שהולך ומוביל אותי, אני עוצרת, נצמדת אל הקיר, נאנחת, מעבירה את ידיי בשערות ראשי, זה מרגיע אותי, השיער שלי ארך, כבר הרבה זמן הוא לא היה ארוך כל כך, לפעמים אני מרגישה אותו מצייר את קווי המתאר של החלק העליון של הישבן שלי, ובעירום זה נעים, אני מניעה את ראשי לצדדים וגורמת לו ללטף אותי כמו נוצה שמתהדרת על עורי הרך והנעים, המפגש מרגיע אותי.
אני מרימה את ראשי למעלה, לוקחת נשימה עמוקה, יודעת שגם כשאני צוללת לעומק יש רגע שבו אני מזנקת למעלה בעוז ועוצמה, מוציאה את הראש ולוקחת נשימה כאילו שזאת הפעם הראשונה.
אין לי כוח להמשיך, אני גולשת מטה, מתיישבת על האדמה, מניחה ידיים ומרגישה אותה, הקולות בחוץ מרגיעים אותי, אני יודעת שאני לא לבד, ועם זאת בא לי ברגע הזה את השקט של המסדרון. המקום הזה שבין לבין.
אני יודעת שאני בתוך המעבר, הקולות עדיין לא ברורים, לפחות לא בפעולה.
הוא דוחף אותו עמוק וחזק, אני נחנקת, כמעט מקיאה, אני רוצה עוד וגם רוצה שיפסיק, אני רוצה לשחרר את הידיים והאמת שאני יכולה כי הן לא קשורות, בכל אופן לא פיסית, בראש הן קשורות, כי הוא אמר, ולרגע הן רוצות להיפרד ואני מחזקת את הקירבה בניהן אחורה, הוא מוציא ואני נושמת לך ואז הוא שוב מחזיר, חזק ועמוק, עוד ועוד ועוד. ואני אוהבת את האפלה, והמיינד שלי טס לאלף כיוונים ואז נעלם לשקט, נעלם לתוך הכניעה שעוטפת אותי בתוך סערה.
ואז שקט.