|
|
|
המשפט הזה היכה בי.
ולא הוא לא שלי.
שמעתי את השאלה הזאת בתוך שיח עם אח של חברה בערב שמח שאיכשהו אנחנו אנחנו חוגגות את החיים בהכי שלנו
ופאק אווריטינג!!!!!!!!
לרגע בלי זה וזה וזה ועוד זה וזה
ויש פאקינג מלא כאלו !!!!
וזאת תמונה של רגע בים
כמה שעות של שקט
הכי שלי
הכי בשבילי
הכי להיות
הכי ים
הכי שמש
הכי
מה האהבה היתה עושה?
כנראה שאהבה כל מה שהיא יודעת זאת אהבה.
קפץ לי בטיקטוק והרים אותי לעננים ❤️
שבוע של אהבה על כל מה שיש וגם מה שאין ❤️
בין לבין זה מצב מאוד עדין
השורה הזאת מזכירה לי ספר שנקרא איזון עדין
קיבלתי אותו מחברה בגיל שלושים לקראת הטיול שלי להודו.
טסתי לבד לחצי שנה.
היא כבר לא בחיים לצערי הרב.
החברות הזאת היתה עמוקה וממש לפני שמתחיל החורף היא באה לבקר אותי במחשבות.
היא היתה גדולה ממני בעשרים שנה ולפעמים זה הרגיש שאני הגדולה והיא הקטנה וגם להיפך
אולי שתינו איפשרנו לעצימנו להיות ילדות חופשיות ביחד.
לא תכננתי את הפוסט הזה
פשוט יצאתי החוצה לחצר והתיישבתי עם כוס יין, הרגע הראשון שישבתי היום בשקט.
והטריגר היה בין לבין, מעברים בין הרעש לשקט
בין האקטיבי לפסיבי
ופתאום המילים זרמו בשקט שמחלחל בתוכי
אז היא שבאה לבקר אותי לרגע והביאה לי את הניחוח של הספר המטלטל הזה
היא ביקשה שאקרא אותו כשהייתי בהודו.
כדי שאוכל לחבר את העלילה ו תאורים ולחבר את המציאות עם הדמיון.
זה ספר כבד ממש, 720 עמודים של איזון עדין, סיפור חיים.
התחלתי לקרוא אותו אחרי סיבוב של חודש מפה לשם כשהגעתי לורנסי, עיר מטונפת, שוקקת חיים שנהר הגנגס זורם דרכה ואת המתים שורפים בטקס על הנהר, האמת שהטקס יושב לי מאז שבועיים כשהיתה לי שיחה עם חברה על בנה שנפטר. כתבתי וכתבתי ובסוף שמרתי את הטקסט הזה אצלי למרות שחלק ממני ממש רצה להוליד אותו החוצה. הוא היה באיזון עדין גם כן.
בכל אופן לטקסים הללו נשים לא רשאיות להיכנס.
אז זה קומם אותי ואולי קומם זאת מילה גדולה מידי, התבוננתי בזה, לא הבנתי את זה, דיברנו על זה אז… היום במבט לאחור אחרי שאני ליוותי את אבי לפני יותר מעשור ברגעיו האחרונים ובקדושה והוכרה בלתי רגילה והחברה ששיתפה אותי בכך שהיא עשתה מאמצי על לקבל רשות ולעקוף סמכויות באישור כדי לשטוף את בנה וללוות אותו ברגעים האחרונים.
היום זה נראה לי אלים ממש להרחיק את האישה, האמא שמתוך גופה ובתוך גופה גדל והתפתח עובר, נשמה שהגיחה לעולם ביד אם רכה ושברירית ועם זאת כל כך חזקה ועוצמתית.
איך זה יתכן שהיא לא תקבל או ימנעו ממנה את הזכות להיפרד מהנשמה הזאת שמחוברת אליה בנפש בנשמה ובדם.
כן בטח שהכאב גדול מנשוא
ונכון שאנחנו הנשים יכולות להגיע לגבהים מטורפים וגם לעומקים של טירוף, אלה אנחנו
שבט נשים שצורחות את אהבתינו ויסוריי נפשנו.
הרי זאת הסיבה שמונעים מנשים להשתתף בטקס הזה בוורנסי.
חתיכת בין לבין
בין תקופות
בין מגדרים
בין עולמות
חיים מוות חיים
איזון עדין וכוס יין אחת קטנה ושקט של לפני ערב חג סוכות שלדורות יזכר כ הערב של בין לבין.
יום עמוס ברמות של דקות
בגוף שלי מתופף על גוונים מנטאלים ופיזיים
בחצר
הבת שלי לידי
אחותי מנענעת כף רגל בקצב הפלאשדאנס
בזכותה הארון שלי מסודר
ביום כיפור שפכתי אותו על המיטה שלי כדי לא להשאיר לי ברירה ולסדר
יומיים ישנתי בקצה של המיטה, במקום שבו הכריות נחות את מנוחתם,
כבר זמן שאני ישנה בצד שלו של המיטה ובצד שלי לפעמים פנוי אבל רוב הזמן מלא במחברות, ספרים, בגדים של יום האתמול והמחר ויש קול שאומר לי איך הוא יבוא האביר המתוק שלי כשהמיטה שלי אוחזת במקום אחד פרטי שלי
לא כזאת שישנה באלכסון, אוהבת את הפינה שלי להתכרבל עם שמיכה בין הרגליים. וגם אם כפיות אז כמו מנחה או טקס של חמש דקות בכם עדן ואז הספייס מחלחל בתוכי להיכנס לעולם החלומות במרחב הפרטי שלי.
הכנו לחניות של הבת שלי הפתעות לטיול של הצופים. זה כל כך תמים ומתוק וצבעוני.
אופטמיות מנצחת את הרגע
והנה היא בוחרת תמונות בטלפון כדי שאוכל להדפיס כמה, רוכנת מעליי ונעים לי.
באיזשהו שלב המינון של הקירבה הפיזית מתמתן.
וזה נעים שזה מגיע מהצד שלהם 😍
לילה טוב של סוכריות קופצות
לבבות אדומים ומתוקים
וישיבה שקטה נעימה ואינטימית
רגעים של קסם
ישבנו בסוכת האבלים
תמונות וסיפורים שרצים בנינו
חיילים יוצאים ונכנסים, איך אפשר להעביר את כל מה שהחושים שלי קולטים ומרגישים?
ניחום אבלים לא קל לי, אני מניחה שלכולנו,
אני באה לומר לה שלום, אני מחזיקה את ידה, מרגישה את הרגישות שלה בקצות אצבעותיי, היא מכירה אותי אבל לא ממש זוכרת, בדיוק יצאה משיקום, האחיין שלה, לוחם גולני, אני מלטפת אותה בשיער ובלחיים, דמעות עומדות בעיניה, היא מתאפקת, אני נושמת ושולחת לה אהבה ותמיכה מהלב. היא רוצה את היד שלי, כנראה שהיא מרגישה נחמה. לאט לאט אני משחררת ומתיישבת.
שיחות רצות סביב, סיפורים ואהבה והיום הזה, הרגע הגורלי. אין חזור מהרגע הזה, המון רגעים של אין חזור בשנה האחרונה. בא לי לבכות ולקלל ולאהוב ביחד.
חמלה, אני יודעת שרק החמלה יכולה להביא רכות הכלה.
הוא הגיע, גבוהה רחב, וחסון על מדים, התבוננתי בו בעיניים של אימא ואישה וישראלית ויהודיה ובכל כל כך הרבה זויות ברגע אחד.
בשפה פשוטה הוא היה חתיך הורס למות! לא ראיתי את פניו, רק הרגשתי את הנוכחות שלו, הנחישות והרצון להיות שם, להיות ! פשוט להיות !
הוא לקח אלבום זכרונות של עידו ופתאום הוא התיישב מאחוריי בשולחן, הצצתי על המדים שלו, הזרועות שלו חסונות, מבנה גוף רחב שיכול לעטוף אומה שלמה עם מדי של עלי זית.
הוא התחיל לכתוב, האצבעות שלי מדגדגות, אני רוצה לצלם את הרגע, את זה שהוא מתיישב שם ופורק את הקשר, את החיבור את האהבה לזה שהוא איבד לפני שניה אחת של נשימה.
אני מצלמת פינה קטנה ממנו, גונבת רגע של אינטימיות.
הוא ממשיך לכתוב, פורט על הכתב, הכתב שלו בטוח, ואסטתי, עדיין לא ראיתי את פניו ולא הסתכלתי בעיניו.
הדיבורים ממשיכים, איילת מכינה לי מים חמים עם נענע,
תאני מסתובבת, פונה אליו ומבקשת רשות לצלם, אומרת לו שאצלם בלי פנים. הוא מסתכל עליי, - ילד, ילד של החיים, פנים רכות ותמימות, עיניים כחולות של ים שקט ורגוע. הוא אומר לי, את יכולה לצלם אותי.
אני לא מסוגלת, משהו בי לא רוצה לחשוף את הפנים היפות והמתוקות שאוצרות בתוכם נפש של לוחם.
אני מחייכת אליו ואומרת תודה.
יום כיפור בפתח, וסליחה, ועיבוד, ושאלות, ואובדן לצד אהבה, כמה אהבה.
תודה על הזכות ללכת לים היום לטבילה ולהעניק לעצמי טקס הסרה וכוונות לשנה שתבוא עלינו לטובה.
לשוב הביתה.
הריני מקבל על עצמי
לאהוב, לאהוב
מכל השינאה שבתוכי
לאהוב, לאהוב
לא כל העולם אשם בבעיות שלי
בהפסדים ובספקות שלי
ואיפה כל המעשים והמידות שלי
הריני מקבל על עצמי
רגע של מתישהו ...
***
לרוב שפת הביטוי שלי היא כאן ועכשיו
הכי אינטואיטיבית ומחוברת לרגע.
טעמים וצבעים שמרטיבים את החושים
בא לי שתקרע לי את הצורה
בכל חור אפשרי
ואני אצרח לשמים
והאהבה תרגיש מתוקה
כמו סוכריה על מקל
עגולה
חלקה
ורטובה
עם טעם של עוד
ומסטיק שלא נגמר לו הטעם
אף פעם.
***
להיות הקינוח
להיות עבור הקינוח
להיות חלק מהקינוח
להיות מתחת לקינוח
להמיס
להגיש
לשרת
להתכופף
לטעום
להימרח
להתחנן
לללקק
למרוח
להציק
לסתום
להסמיק
להתבשל
לרתוח
להכיל
לספוג
***
כוס אמאק אני כל כך חרמנית עליי ועל החיים האלה
***
תודה על הרגע הזה
בעבודה
ככה סתם, אבל לא
עובדת
ואז עוצרת,
ואז נשאבת לתוך ספירלה של תחושות
ומילים
ומראות ותמונות,
ורצונות
ואז אני גומרת
***
ורוצה שוב ושוב ושוב.
אולי זה יום אחרי המוות שאני רוצה כל כך לחיות
כי החיים האלה
פאקינג הכל בכל כך הרבה עוצמות
***
סתמי ותגמרי שוב.
משא ומתן
כמה עדינות ושבריריות אני מוצאת בתוך משא ומתן
הערך של לבחור בעצמי מול כוחות הטבע והאם הם קשובים לי?
כל כך הרבה שאלות אני שואלת בתקופה הזאת והיא ארוכה כל כך
מתישהו כתבתי למישהו כל כך משמעותי בחיים שלי שכאילו שהמדינה שלי נלחמת את המלחמה שלי
שתינו יצאנו למלחמה ביחד,
אני נלחמתי על עצמי ועל הרצונות שלי,
על ביטוי וחופש, על ריפוי ושינוי, על קבלה
המדינה שלי? קטונתי להבין סידרי עולם
עולמי צר כעולם נמלה ועם זאת כל כך רחב ומלא בעומק ורדידות מלא בערך וכהרף עין נעלם ונמוג.
בשיא המשא ומתן
האם זאת אני שעדיין לא ברורה לעצמי בגבולות והרצונות, הכל מתהווה כנצח של רגע אחד תמים ופשוט, לפעמים זה מרחיב את הלב ולפעמים זה שורט את העור מבפנים.
והבדסמ, איפה הוא באמת נוגע בי, וכמה אינטימיות מתהווה בתוך קשר, והמעברים
לפעמים המעברים הם כל כך חדים.
כמו לידה
כמו התקפה, ברגע אחד שהטלפון שולח הודעה ואני בכלל בדרך לקניות והבת שלי לבד בבית והבת השניה מתקשרת לבדוק מה קורה ואיפה כולם.
מעברים,
מפגש
הרגשה
רגע
ועוד
רגע
מילה
הכל מתקיים בתוך תמונה שקטה כל כך
אני חוזרת
כן … משא ומתן
על מה?
רגש?
כסף?
אמונה?
הכל מעורבב לי
הכל מעורבב לא?
לפעמים אני רוצה שיהיה מישהו אחד ממש למעלה
שיוכל לראות את הכל
ולהבין כל שורה
ולחבר בדיוק מוחלט את התוצאה המושלמת
ושכולם יהיו מרוצים
ואז …
ואז …
אני חוזרת לעצמי הביתה
מבינה שזה אצלי, בבית שלי
להרפות
להניח
לקבל
ולהבין מה בדיוק אני פאקינג רוצה?!
משא ומתן
מילה,
אמרתי
ואולי בדיעבד
ומה הבדיעבד שאפשר לגשר עליו
ולשלם מחיר מוזל
זה כזה זול לכתוב מחיר מוזל …
אין דבר כזה
לכל דבר יש מחיר
המחיר האמיתי נמצא בלב שלי
בחיים שאנחנו סוחבים
מעניין זה מרגיש לי כבד, הפריקה הזאת מרגישה לי כבדה, ומצד שני פתאום משהו מרגיש יותר קל, יותר נגיש, יותר מובן
פאקינג שיחה
הרי רק אני יכולה לנהל אותה
רק אני בתוכי יכולה לבנות ולרקום את התוצאה שאראה בחוץ.
אז מה אני באמת רוצה
ואיך משחררים כשכל כך אוהבים?
עננים של סתיו בשמים ורוח נעימה מרחפת
החום נעלם, התפוגג בטעמי פירות קיץ
והיום הוא יום
והשקיעה מבצבצת, תמיד שם, תמיד נותנת תקווה וביטחון.
קמתי ערה, החיים והתשוקה העירו אותי היום, ויצאתי ליום שלי מלאת אנרגיה, הפכתי עולמות.
אני הופכת עולמות היום.
שיחה ! פאקינג שיחה !
בבקשה תהיי טובה.
הלוואי שהייתי יכולה לכתוב עוד, להעלם בין המילים, לקבור זכרונות כואבים ופשוט לבוא מתוך אהבה פשוטה, אהבה כנה ולהקשיב, ולחשוב, ולעבד, ולנשום ולזכור. גם כשנפרדים ואוהבים יש אהבה.
אין בי כאב, יש בי רצון לבחור נכון.
משהו אומר לי להיות כנה ורכה.
לחשוב את הדרך שלי בידיעה רפויה.
ידיעה רפויה, אני אוהבת את זה. זה אומר לי לחשוב מה בעצם אני רוצה ואז להרפות
לרכך לרכך לרכך. ולהיות.
תנועת מטוסים בלתי פוסקת
בוקר של שעשוע
זה התחיל מפנים
והתפוצץ החוצה
בא לי פליק
ואיך אני אוהבת את הבקרים האלה שהכל ער אצלי
אני רוצה להיזרק לתוך הגאות שלך
אני רוצה להיזרק לתוכך ולהשתולל
פעם היה טלפון
והיתה לו נקודה קבועה
והוא צלצל
ולפעמים השתמשו בו
ולפעמים הוא עמד בודד
וצלצל וצלצל וצלצל
אני יושבת לכתוב במחברת
מתחילה לנקות את הפחם והרעש והאפלה מתוך האתמול
זה נדבק לגוף הדבר הזה.
זה לא רק אני, זה כל ילדה וילד שלי, זה הרגישות להתמודד עם המצב, ולראות בעיניים של הילדים שלי שהם בסדר, ולשאול ולקרוא בגוף רשמים, לקבל החלטות, סהכ אין בי פחד, ואולי זה מנגנון הגנה, הידיעה שיש לי אחריות על שוטפת ממני כל פיסה של חשש, אני מחליטה לחזור הביתה, הם אצלו, עוברת לילה לבד. מתעוררת ב 5:00 בלי שעון, נזכרת שבעצם עבר לילה שקט. ושמחה על זה מאוד, ואז מתוך השמחה מחלחלת עצבות, מתוך השחרור מחלחלות מחשבות של הטורפת הפנימית שלי, ואז אני הולכת למחברת מקיאה את הדם החוצה, שוטפת את כולי, מנסה לא ליפות שום דבר, פשוט להוציא חשש ועצב ואי שקט.
ואז
אני
קולטת
שראש השנה היום
תואמי מתבוננת על
אתמול
היום
ומחר
ולוקחת נשימה עמוקה
ומתחילה ב…
שנה חדשה מתחילה היום
אתמול הסתיימה אחרת
ומה היה שם בתוך כל הרעש
ופתאום מחלחל בתוכי גל זכרונות על כל כך הרבה מתנות שקיבלתי השנה
כמה לימודים
וכמה חכמה
וכמה כתיבה וביטוי אישי
וכמה אהבה יש מסביבי
ואיזה מורות ומורים בחרתי עבור עצמי ללוות אותי בדרך
והילדים שלי ממממממ הילדים שלי
האש והלהבה שמחממת אותי
האש והלהבה שמאפשרת לי להיות יותר, יותר עבורי, יותר עבורם
והחלומות שלי
החלומות והתשוקות שלי שמעיפים אותי בתוך ספירלה של התמודדות מלאה באתגרים
והמוזיקה שלוחשת דרך אוזניי לתוך הנפש שלי וגורמת לה לרקוד בקצב משתנה
ואז באתי לפה
לבלוג שלי
כי נזכרתי שהוא תמיד פה
מתמיד בנוכחותו
ומחכה למילים והאותיות שלי שיתפזרו במרחב.
ואיזה כלי ריפוי קיבלתי וגם נתתי לעצמי.
אז תודה
תודה תודה תודה
שבתוך כל התוהו והתופת ו האובדן
יכולתי להרגיש
לחוות
ללמוד
לתת
לקבל
לאהוב
לכעוס
להרגיש
להיות הכי למעלה
ולהיות הכי למטה
ומה אני מאחלת לעצמי לשנה החדשה?
להמשיך לחבר חוטים של אהבה בתוכי
לקשור אותם עם המון רוך וחמלה
לאהוב עד כלות
להתמודד ולקחת אחריות
לרקוד בהכי חופשיות שלי
ולהמשיך לקפוץ בנג׳י על החיים
והכי להיות בתקווה שאפשר תמיד אחרת
ושהאהבה תמיד מתחילה מבפנים החוצה.
רגעים של השנה האחרונה
לראות את היופי ברגע אחד קטן ולדעת לעצור ולנשום אותו
להתבונן ברגעים אינטימיים
להיות מחוברת לדם שלי
לבחור את החברה שעושה לי טוב בלב ובנשמה
לדעת להנות מהדרך וגם אם אני סוטה מהמסלול
אז להקשיב ללב ולרחם שלי ולדעת לחזור הביתה ולהתחיל מההתחלה
במקום שבו נמצאת האהבה❤️
תודה לחברים מיוחדים שגיליתי פה
תוכם לאנשים שאהבו ופשוט קראו והתחברו.
יהי זכרם ברוך של 1631 הרוגים ונרצחים מאז פרוץ המלחמה
וחיבוק לכל אמא אבא אח אחות וקרובים שאיבדו את יקיריהם.
אני מצדיעה לחיילי ולחיילות צהל שעומדים בשורה הראשונה להגן עלינו בגופם ונשמתם.
ליבי תפילה שהשקט האחדות והשלום יחלחלו לתוכנו.
שנה טובה ומתוקה
ושתמיד נמשיך לחלום.
