עוד שבוע חלף לו מהפגישה האחרונה אצל הפסיכולוגית.
ולקראתה הצלחתי לזקק את אחד הפחדים
הכי גדולים שלי.
פחד שהתגשם
מספר פעמים ספורות בחיי.
בשיחה עם אבוש שלי היום
שאוהב לחפור ולהרהר
כמעט כמוני
זה התחבר גם קצת
לאני, הנשלטת.
איך אני אוהבת שהעולמות מתמזגים להם.
הפחד הזה,
זה זה שאתה חווה
מול חברים קרובים.
כאלה שמלווים אותך
עשרות שנים.
הפחד הכי גדול שלי הוא
שאולי אני לא כ״כ משמעותית
בחיי אלו שמשמעותיים בשבילי.
והיו מספר מקרים בהם
חברות טובות ממש
של עשרות שנים
פשוט ויתרו עליי
מבלי להניד עפעף.
וזה מפצלח את הלב.
הפיצוח היה
שברגעי חוסר בטחון
בתוך דינמיקת שליטה
כשהפחד הזה מתעורר
ובין רגע,
מנשלטת חמודה וטובה
ממושמעת ומסורה
אני נהפכת לנושכת וסוררת
מתריסה, מתנגדת
ומערימה קשיים איפה שרק אפשר.
ובעצם מה שאני בתת מודע מנסה
זה לראות ולהוכיח לעצמי
עד כמה הצד השני הוא פה להישאר.
עד כמה הוא מוכן
לספוג ולהכיל אותי
מבלי לוותר ולהרים ידיים.
וכמובן, שהחלק המזוכיסטי שבי
אוהב את הכפייה הכוחנית.
את זו שמזכירה לי בדיוק
למי אני שייכת!
וכנראה שזו גם הסיבה ששייכות
מדברת אליי בצורה כל כך עמוקה.
כי בסופו של יום
כולנו מבינים שהחיים הם פארק שעשועים
והאנשים השונים שאנחנו פוגשים בחיים
לפעמים מבקרים בפארק הזה שלנו
בשביל לעלות על מתקן אחד או שניים.
ולפעמים, ממש ממש רק לפעמים
הוא כ״כ נהנה מהמתקנים השונים
שהוא מחליט לקנות את כל הפארק
שיהיה לו אותו,
לרשותו,
תמיד.
