;

יותר ויותר מבינה שאני מסתובבת בעולם עם תחושה בסיסית של ילדה נטושה. זה נעטף עם השנים בכל מיני סיפורים ועלילות ודמויות אבל זה מה שמגיב אצלי הכי חזק.

זה כנראה גם מה שמושך חלק מהאנשים שנכנסים לחיים שלי. לפעמים הם רוצים לנצל אותי, לפעמים הם רוצים להציל אותי. לפעמים רק רוצים להיות איתי שם לרגע. לפעמים נראה שהם יודעים את זה יותר ממני. ויודעים להשתמש בזה כדי להחזיק בי.

וככל שהם עושים את זה יותר ככה אני יותר רוצה להתקרב. מזינה רעב קדום שאין לו שובע.

ואם אני נפגעת היא ישר נפגעת. ואם הם הולכים, אפילו לרגע, הפגיעה נהיית עוצמתית יותר כי הם יודעים מה המחיר ועושים את זה בכל זאת. והם תמיד, תמיד כאלה שצריכים ללכת.

אני מתרצת בשבילם, אני מבינה אותם, אני משחררת אותם - אבל התחושה נשארת. ובפעם הבאה צריך להתחיל שוב ממינוס.

אני לא יודעת אם אני יכולה לשנות את הסיפורים, העלילות, האנשים. אני לא יודעת אם אני יכולה לשנות את איך שאני מגיבה. לא להיות בהמתנה תמידית. לא להיות חשופה כל כך לאכזבה. לא לרצות כל כך להתמסר. אני לא יודעת אם אפשר לרפא אותה. אני לא יודעת אם אפשר לתת לה מענה. אני לא יודעת איך להפסיק לתת לה להכתיב הכול.

מדדתי את הבגדים החדשים שהזמנתי לנו והבנתי שאני נושאת כבר כמה ימים את התחושה שלא תבוא יותר. 

מנסה מצד אחד להכין את השריון, להתקשח לקראת המכה; ומצד שני לא להתרחק מדי, להשאיר מרחב לאפשרות אחרת.

כל כך מפחיד לא לדעת.

אתה כותב לי במילים רחוקות של זרים.

מנומס, מקסים, לא מעוניין.

כבר שני לילות שלא אומר לי את המילים שאתה יודע שאני צריכה לשמוע. 

אני לא יודעת על מה אני נענשת אבל אני יודעת שככל שאנסה תירתע יותר.

אני עדיין מרגישה לא בסדר כל הזמן. שאסור לאהוב ככה. שלא בסדר ליהנות מהדברים שמהנים אותי.

אני תלויה לגמרי באישור שלך.

בתוך הסשן אני רוצה להגיע לגבול של עצמי, לפרוץ מעצמי. אבל כשהוא נגמר חוזרת הבושה, חוזר הפחד.

אם אתה לא נותן את אישורך, לא אומר שהייתי טובה, הכול נצבע בהשפלה ובצורך להסתיר. כי אני נחשפת לגמרי, כי אני נותנת לך את כולי. 

כי אני עושה את כל מה שלימדתי את עצמי שאסור לעשות. כי אני מתענגת. ואסור. אסור להתענג.

נורא בודד לאהוב את הסימנים שאתה משאיר עלי. 

אותך הם מרתיעים, אני יודעת. האהבה שלי אליהם גורמת לך לדאוג והדאגה שלך מפחידה אותי. 

מה ההבדל בינם ובין הסימנים שהייתי משאירה על עצמי פעם? שנינו שואלים ואין לי תשובה.

נורא כואב לאהוב את הסימנים שאתה משאיר עלי. 

אני מחביאה אותם כל היום. מסתירה אנחות כאב כשמתיישבת, כשקמה. מתכווצת מכל מגע.

בלילה מתעוררת כשמתהפכת מצד לצד. 

ואתה לא שם ללטף, להתפעל מהעוצמה שלנו. להשתיק את הפחד ולהרדים אותי.

אני אוהבת אותם בהיסוס. בחשש. אני אוהבת אותם בסוד. 

מלטפת אותם ונבהלת מהכאב שהם מפעילים.

מביטה בהם, בהשלכות של המעשים שלנו, ואוהבת אותם בלחש עד שהם נעלמים.

הרגשתי שאתה לא רוצה להיות פה. שאתה רוצה ללכת. שאתה לא אוהב. שהכול יותר מדי.

נכנסתי למצב שלא הייתי בו קודם. רציתי להוכיח לך שזה שווה את כל מה שזה עולה לנו. שאני יכולה לספוג הכול. שאני אעמוד בכל מה שתתן. רציתי עוד ועוד ועוד. בכל פעם שהתפרקתי אספתי את עצמי כדי שתמשיך. זה היה הכי חזק, ואז חזק יותר. 

לראשונה עניתי לך. החזרתי לך כדי שתעניש אותי. לא חשבתי שאני מסוגלת. תהיתי אם השכנים שומעים את ההצלפות. 

הענשתי גם את עצמי. אמרתי לעצמי בראש שוב ושוב "תכף הוא ילך. אני סתם זונה שהולכים ממנה אחר כך". חזרתי על זה כל כך הרבה בתוך הראש שזה פשוט התחיל להתגלגל לי מהפה. "אני סתם זונה שהולכים ממנה אחר כך". שוב ושוב ושוב. הרגשתי שאם אתה לא מסוגל לאהוב אותי אז אף אחד לא יכול.

אני לא יודעת כמה זמן זה נמשך אבל קרסתי ונרדמתי לפני שהספקת לחבק אותי. להגיד שאני טובה, שאתה אוהב אותי, שספגתי הכול יפה, שאתה גאה בי. כל הלילה הרגשתי שאתה שונא אותי. שאתה מת ללכת. שאתה כלוא פה. ששנינו נעולים כל אחד בתוך הסבל של עצמו - לא יכולים לעזור זה לזה ולעצמנו. חיכיתי לרגע שתקום ותלך ואדע שזה נכון. שאני סתם זונה שהולכים ממנה אחר כך. 

אני משתדלת לא לשמוח על כל יום שעובר ומקרב אותך אלי. אתה לא מרשה, אבל אני גם זוכרת איך זה נראה כשהמציאות שלי עשויה מדקות שאני סופרת אחורה ואני לא חוזרת לשם.

חלמתי שאני במסיבת פטיש בדירה במרכז תל אביב. יש מלא חלונות והאורות דולקים כל הזמן ואני לא מבינה איך השכנים לא רואים את כל מה שקורה בפנים.

אני משתדלת לא לחכות כל ערב עד שתגיד לי שאתה מתגעגע, שאתה אוהב, שאני הילדה שלך. כשזה קורה אני מוצפת כל כך בעונג שהעיניים שלי נעצמות. עוד יום עובר ומקרב אותך אלי.

21.01.23 14:05

אתמול שכבתי עם עוד אחד שפעם נורא רציתי והיום הוא בהישג ידי.

אני חושבת על המאמץ שנדרש ממני איתם, עם כל היתר. לבקש שוב ושוב? לא לבקש? לזייף כדי שיסתיים כבר? 
חושבת על זה שכשאני איתך אני לא מסוגלת לדבר, בעוד שאיתם אני יכולה לבקש הכול אבל לא בא לי כלום. הם בכל מקרה לא יבינו.
מסתכלים עלי בלי לראות. מחכים למוצא פי בחיוך של מלצר.

אני אוהבת שמעולם לא הייתי צריכה לבקש את זה ממך.

חלמתי שמיכל הייתה אצלי והסתובבה בבית בתחתונים והיו לה על התחת סימנים סגולים וכחולים, חלקם פתוחים. כאב לי להסתכל עליהם. ביקשתי ממנה שתתלבש כדי שהילדים לא יראו אבל בעצם בפנים בעיקר קינאתי. קינאתי שיכולה לשאת יותר כאב ממני, אף שאני יודעת שמיכל לא יכולה לשאת טיפת כאב ואפילו את הקעקוע שהתחילה לעשות הייתה צריכה לעצור באמצע. אולי קינאתי גם באיך שהכאב שספגה מתגלם בגוף שלה בחבורות שקשה אפילו להסתכל עליהן, כמו שלפעמים אני מקנאה בבנות ביוגה על איך שהפס של התחתונים חוצה את התחת שלהן באלכסון בצורה מושלמת ושלי כאילו פחות. רציתי לגעת בהם, בפצעים, לראות אם הגוף שלה מתכווץ, מתרחק מהפחד ומהכאב, אבל לא נגעתי. רק לכסנתי מבט. שלא תדע שיש לה משהו שאני רוצה.

אני לא יודעת איך לקשור את הדברים.

איך לא לקשור את הדברים.

איך לתת לעצמי להיפתח ולהישאר

בטוחה.

לכמה ממני לתת מקום. כמה להתעקש עלי.

על איזו אני להתעקש.

הכול כל כך עדין וכל כך גס. 

ברגע האמת הפחד משתלט.

לא לכעוס לא לכעוס לא לכעוס.