;

אני מפחדת שאתן לך את כל האחריות עלי ולא אדע לעצור בזמן.

ברגע שהסשן מתחיל אני מאבדת את היכולת לדבר ואני לא יודעת בוודאות שאצליח לגייס אותה בחזרה אם אזדקק לה.

זה לא שאני שוכחת איך לדבר. אני לא מאבדת את הדיבור כמו ששוכחים צעיף ברכבת. אני מאבדת אותה באופן אקטיבי. ביסודיות.

זה החשש לומר את הדבר הלא נכון. להפריע. כל המילים נראות לא שייכות. כאילו אין בצלילים האלה, בשפה הזאת, אפשרותלבטא בלי לקלקל.

אבל זה גם הצורך להיות טובה, מנומסת, לא להערים קושי. להיות אהיבה. בשקט.

אין לי דברים להגיד. יש מחשבות רחוקות באחורי הראש. יש ציפיה, דריכות, התרגשות, שחרור. יש פחד. אבל אין ניסוח. אין יכולתלנסח.

והדברים משלימים אחד את השני כל כך יפה: מתערבבים אחד בשני כמו מים במים. ואני שותקת.

צוללת בהם, בכאב, בלי לדעת אם אצליח לצאת לשאוף אוויר. אם אצליח לומר ״אדום״.

ביקשת ממני פעם שאם תיסחף אעצור אותך. שאגיד ״אדום״ שוב ושוב עד שתירגע. אבל אני לא יודעת אם אצליח להגיד את זה אפילו פעם אחת כי אני רוצה להיות מסוגלת לקבל את כל מה שתיתן.

הוא הלך. יצא מכאן ואני לא יודעת מתי נתראה שוב. הייתי צריכה לעצור את עצמי שלא לעשות סצנה כדי לעכב אותו פה עוד בכל מחיר. אפילו בכעס, בחוסר סבלנות. רק שלא ילך.

מתאמצת לשמוח במה שהיה ולא להיתקע בחרדת הנטישה ובעצב על זה שנגמר.

מסדרת את הבית. כמו עדר פילים שנינו. כמו סופה. עושים כזה בלגן כשאנחנו ביחד. כל הכלים מלוכלכים, כל הבגדים על הרצפה, שאריות של שלוליות. 

מסדרת לאט, בהתמסרות, וכל דבר שמחזירה למקום חושבת איך הגיע לשם. למה שימש החוט האדום, מתי ירדה ממני החולצה הזו, איזה טעם היה לחומר הסיכה, איך הרגישה החגורה על העור שלי. מסדרת ומחייכת.

תוהה מה יעשה לי בפעם הבאה ומתרגשת מבלי לדעת את התשובה. חושבת כמה אמיצה הייתי. איך העזתי והצעתי לנו לגעת במקום החשוף. איך ספגתי יפה את כל הכאב. 

העצב מציף שוב ולצידו הידיעה שזה קסם. שיש לנו מזל שיכולנו להיות יחד ברגע הזה. שהיה לנו טוב. 

תודה שאתה מראה לי. תודה שאתה מרשה לי. תודה שאתה מגלה איתי מחדש את הגבול. 

לאט מבינה שמצאתי איתו משהו שלא ידעתי שחיפשתי כל החיים. לאט מבינה כמה החיפוש הזה הוביל אותי, את מערכות היחסים שלי, את הסביבה שלי, את הבחירות שלי. 

ועכשיו יש לי את זה לקצת.

זה מפחיד מאוד.

הקולות שלנו מתערבבים בתוך הראש שלי. הקול שלך נהיה כמו קול פנימי שני. עוד לפני שאני מצליחה לשאול את עצמי אם אני רוצה משהו אני תוהה איך אתה תגיב. אם זה ידליק אותך, אם זה יכעיס אותך. לא יודעת אם רוצה שתסכים, אם רוצה שתעניש על ששאלתי בכלל. עדיין נבוכה לבקש רשות אבל לא מצליחה להתקדם בלעדיה. הראש שלי מלא רעש.

נורות האזהרה מהבהבות אבל אני רוצה עוד.

אני לא יודעת אם אני יותר רוצה להוכיח לך שאני יכולה בלעדיך או שאני לא יכולה בלעדיך.

יש משהו במשחק הזה שאנחנו משחקים בזמן האחרון שקורא לטוטאליות, ללא להצליח לנשום בלי שתגיד. אני רוצה להגיד לך שהכול בסדר ושתדע שחלק לא בסדר, שנעלבתי. אני רוצה להגיד לך שהכול לא בסדר ושתכעס עלי במשחק בלי לכעוס עלי באמת.

איך אני יכולה לדעת מתי תכעס עלי במשחק ומתי באמת? איך אמצא את האיזון בין הרצון שלי לבין הפחד מהכעס שלך? איך אדע מתי משחקים? חוסר השליטה שמשחרר אותי הופך לפעמים למבוך.

זה מרגיש כאילו כל החיים רציתי את זה ולא ידעתי. או לא העזתי לחשוב שמותר לבקש. ואולי באמת אסור? אם לפני כמה ימים פחדתי שתרצה שליטה טוטאלית – עכשיו אני מרגישה שזה לא זה. שהפחד הוא שלא תרצה. ואני יודעת שגם אם תרצה לא נוכל. לא נוכל *בגלל* שאתה דואג לי. *בגלל* שאתה שומר עלי. ויודע שיש גבול למה שאתה יכול לתת.

ובכל זאת הייתי שמחה לדעת שאתה רוצה. מעבר לרוצה, צריך את זה. שכמוני אתה מוצא בזה מענה לצורך שלא ידעת בכלל שקיים בתוכך. שלא ידעת שמפעיל אותך מאחורי הקלעים. שלא ידעת כמה הוא זקוק.

אני פוחדת שהחלק הזה אצלי הוא מפלצת שלא יודעת שובע. שתכלה אותנו כי תרצה עוד ועוד. שתרצה הכול. כי כשרוצים הכול נידונים לאכזבה. וכשהמפלצת היא כזה גור חסר ישע שרק רוצה לבטוח ולשחרר ולדעת שמישהו רואה ודואג – הדברים מסתבכים. כי איך אפשר לבטוח באופן כל כך טוטאלי במשהו זמני. איך אפשר לבטוח במשהו לא בטוח.

אני לא יודעת אם להקשיב לקול בתוכי שאומר לשחרר ולהסתחרר בזה, במחילת הארנב שלנו, או לקול שקורא להיזהר ולעמוד על המשמר.

מה שאני יודעת זה שאני לא צריכה לצמצם את עצמי כשאני איתך. שיש מקום למי שאני. שאתה רוצה אותי אני וזה הופך אותי לבסדר בעיניי. שמותר לי להיות. אני יודעת שאני אוהבת אותך.

מה שאני יודעת זה שאני הילדה שלך.