יומן מלחמה

הלילה היה רחוק מלהיות ענוג ומפנק.

רעש בלתי פוסק ומצע קשיח.

מזל שמישהו פינק אותנו הכיסוי עיינים לטיסה.

הייתי מת לטוס מכאן.

בעצם לא 

הגב כואב הלב לוחץ אבל הראש למעלה.

יש לנו משימה 

בלב נטפל אחר כך.

נפרוק אבל לא נתפרק.

ממשיכים בכל הכוח להתכונן לצעדים הבאים שלנו.

בוקר טוב כלוביסטים!

בשקט יש יותר מקום

לתת למחשבות לרוץ

ולא בטוח שאוכל

לא לפחד כלל

סוף סוף שקט.

קיוויתי קצת לצאת. להתאוורר.

לא יקרה. לא היום.

מוזמנים לחבק וירטואלית.

ממשיכים.

עוד יום. שוב משימות מורכבות וחשובות חייבים להתקדם חייבים להיות הכי טובים לשלבים הבאים.

וכן שוב חייבים לדחוף. בלי סוף. לעשות הכל לטובת המשימה.

והגרון צורב, אם בגלל צעקות, דיבורי אין סוף או סתם בגלל כמויות לא הגיוניות של קפה שחור.

והלחץ בחזה - ימשיך לחכות לחיבור..

יאללה נכנס חזרה לחמ"ל

אתמול טלי הסכימה לפחד..

והאמת שבאמת אני רוצה לפחד.

לשמור על הרגע האנושי שכשיש מעליך מטחים, כל הזמן, ורעש ההזעקות הולך וגובר, הדי יירוטים ופיצוצים, אתה ישר פועל על אוטומט. נכנס לממש.

ואז יוצאים. לאוויר מעושן, ופתאום מפחדים. לא ממשהו ספציפי. מהסיטואציה. מהלחץ.

אני לא רוצה להפסיק לפחד. לא מוכן. הפחד מחזיק אותי אנושי.

אני רוצה להיות אנושי.

ולא. לא מפחד מהפחד.

למה אני כותב בכלל? לא חסר לי משימות. נשבע.

אני מפרפר כל היום בין כוחות, גדודים חטיבות, לומד את הפערים, מיעץ, מכווין, דוחף דורש - מכין אותם לקרב. 

ידידה שלי ש**קצת** מכירה אותי לעומק אמרה לי - אני לא מבינה איך נשלט כמוך קצין.

ותכלס. גם אני לא מבין.

קיים פער. פער עצום בין אני ביומיום לאני במלחמה.

אין ברירה. חייב לפעול.

הכי חזק והכי אפקטיבי. תמיד לדרוש, תמיד להיות חד. ולנפש קשה. והפער הולך וגדל.

ולכן אני פה. כותב את הפער. את המקום שצריך אישור. שכל מה שהוא רוצה זה בסך הכל חיבוק. או קצת להיבלע. בתוך רכות נשית.

האמנם?