הרבה זמן שלא הייתי פה.
אולי בהבלחות
רוב הזמן בעזה. בפנים עמוק ככל שניתן.
קשה ומאתגר בעשרת אלפים כיוונים שונים.
אפשר להגיד שאני חי בנס. אולי מתישהו אפרט. אבל סיימנו.
ועכשיו?
עכשיו בונים מחדש. מנסים
מנסה להבין איפה אני בחלל הזה. אולי פה? אולי בכלל לא.
יום אחד אבין
בינתיים - מנסה לחגוג את מה שנשאר
אותי
אולי גם אותך?
כן. צריכים אותי
אני יודע שאת לא מרוצה
אפילו כועסת
הייתי מת להגיד שאין מעלייך.
אבל יש.
יש מדינה ויש צבא
ויש אידיאל.
ששווה לאכזב אותך למענו
סליחה יקירה.
גבירתי.
יקרה שלי
אבל צריכים אותי בלבנון.
אני בדרך
מבטיח לשמור על עצמי
בשבילנו
המילואים כמובן לא הולכים לשום מקום. כמובן
מצד שני - אני לא אכחיש שדחפתי לעצמי משמרת מחר.
אולי זה בריחה?
אולי תיקון?
האמת שבא לי מחר לעשות ככל יכולתי לזיין את חמאס.
ככה כואב בלי סיכוך או הודעה מוקדמת.
ולחשוב על השביעי באוקטובר
ופשוט לא להפסיק לעולם.
אני לא אלים
אפילו די נשלט
אבל זה מעבר
לכולנו
הרגע הזה שבו מבינים שהדרך לא נגמרת בקרוב.
הסוף של המלחמה - לא רואים
הסוף של המילואים? - יחד איתו
והדרך הביתה - ארוכה
ורשימת השמות - ארוכה מידי.
ואת? - אני רוצה אותך קרובה
מאוד
כל כך
אלי
בסוף נגיע?
היינו שם
פאקינג היינו שם
ממש למעלה
ולא ידענו
ולא יכולנו להושיע
אוף זה כל כך מתסכל.
כבר משבת בצהריים
תסכול עמוק
לו רק
ואני יודע שאין מה לעשות.
ושלא באמת יכולנו אחרת
וחמאס הרג אותם
לא אנחנו
אבל לו רק..
הרבה זמן לא כתבתי פה
ניסיון לחדש לעצמי את החיים
יחד עם המילואים
אבל לפעמים הכאב עולה מידי
והלוואי ונירפא
לא הייתי אמור לסגור שבת
אבל צריך. צריכים אותי.
אז אני פה.
אמלא את השבת שלי בשמות של פירים ואיתורי בתים ברפיח.
וזה פלא
שיש עדיין אנשים שרואים את זה
וזוכרים
שאנחנו עדיין במלחמה
תודה לכם!
תודה לך.
בשם כולנו
תמיד הייתי טועה בשיר.
זה כואב? קורה?
ואולי זה לא משנה.
מי היה מאמין שכבר מעל תשעה חודשים אנחנו בסרט הזה.
לרגע האמנו שאנחנו כפסע.
ולרגע מחשבות שהנה הגענו - הנה סיימנו - ושוב.
וזה כואב. וקרה ויקרה.
וממשיכים. ונושכים שפתיים וממשיכים.
כי כל צעד הוא להמשך הדרך
קדימה קדימה קדימה.
כי אין לנו ברירה.
יש כל כך הרבה משימות שיקרו
כדי שנגיע. יום אחד.
ואולי זה יקרה בקרוב?
ואריק לביא מצוין תמיד - אבל קחו ביצוע ממש מעניין
רשמית.
אין פואנטה. תרקדו
*אבל באמת תרקדו, כן? בשביל זה אנחנו נלחמים
עומד עם האקדח
מטווח מפונפן אי שם
ויורה ויורה יורה
מנקב מטרת נייר
בחורי מוות זעירים
ונזכר איך הורגים
וליבי מבקש לברוח
אולי שלא? להרוג?
לעזאזל כמה נבלות יש בעולם.
תתאפס. המוח צועק.
משדר לי בריפיטים
מראות סיוט של רחובות חרובים
אתה יורה כדי להציל.
ולי ברור
שאם אטול חיים
אפגע בנפשי ללא הכר
ואם לא אציל את אחי
מנטילת חייו
נפשי תחדל מלהתקיים.
יום אחד יהיה פה טוב.
ושקט
אולי, הלוואי.
שבת במילואים
על הבוקר - ידעה בצבע אדום.
חלל
תאונה מבצעית
יודע גדוד. לא יותר
ממשיכים, את היום
את המשימות
עם מועקה בלב
לילה
הותר לפרסום.
מכיר אותו
שיטטט
