אשתי, יפתי והנועלת שלי (או כמו שהיא מעדיפה - המפקדת) קראה את הפרק האחרון. כשהיא סיימה, היה לה חשוב מאד לדעת אם כשהיא הייתה עם החברה שלה אני פתחתי את הכלובון ואוננתי. ניסיתי להתחמק ולגמגם אבל בסופו של דבר אולצתי להודות שאכן, סוף הפרק שלי באמת רמז על זה שאוננתי. המפתחות היו על המדף, אני הייתי לבד בבית, אז פתחתי, אוננתי ונעלתי שוב.
מאז, היא מזכירה לי בכל יום שהעונש שלי מתקרב. אבל, עברו מאז שלושה ימים וכלום. ואני מתחיל לחשוב שהעונש הפעם (אולי לא במכוון) הוא זה. כלומר, לשמור אותי בכוונה בפחד מסוים ממה שהולך להגיע, כשהפחד עצמו הוא העונש.
אם כן, זה קצת עובד😐
לסופ״ש נסענו למשפחה שלה. ישנו שם. יש לנו שם חדר ופרטיות, כך שחששתי שהיא תיישם את העונש המדובר שם. שיערתי שהיא לא תרביץ לי כשאנחנו אצל המשפחה שלה, כי ישמעו גם את המכות וגם אותי צורח מהכאבים. שני האלמנטים מרעישים מאד. היא אוהבת את הסאונד של המכות על הטוסיק שלי, ונדלקת מאד מלשמוע אותי צורח מכאבים, כשהיא מרביצה לי או ממיסה עלי דברים או כל מיני כאלה. אז הנחתי שאם היא אכן תבחר להעניש אותי שם זה יהיה עם העונש הכי קשוח שהיא נתנה לי עד היום - היא אולי תקשור אותי, איכשהו, לכמה זמן. אמנם, זה יהיה עונש מאד לא פרופורציונלי- זה העונש הכי חמור שקיבלתי עד היום, אז לא יודע אם הוא מתאים במקרה הזה כי לדעתי ה׳עבירה׳ שלי הייתה יחסית קלה. מצד שני, העונשים הכבדים תמיד הגיעו כשהצלחתי לאונן בתקופת נעילה.
בשלב מסוים אפילו הצצתי בתיק שלה, לראות אם היא הביאה חבלים או אזיקים או משהו לקשור אותי איתו. לא רציתי ממש לחטט, רק פתחתי לרגע מלמעלה, אבל לא היה נראה שהיא הביאה משהו. בכל מקרה, הלילה עבר ולא נענשתי.
מתחיל לחשוב שזה באמת העונש, הפחד התמידי הזה שאמנם נמצא על אש נמוכה אבל בהחלט שם. או שזה מה שאני רוצה לחשוב, כי מפחד לחשוב על העונש האמיתי שיגיע מתישהו.
