אתמול המפקדת שלי הודיעה לי שאחרי כל התקופה הארוכה שהייתי משוחרר היא מתכוונת להשאיר אותי נעול הרבה זמן, כדי לאזן את זה. כמה הרבה? לא אמרה. כנראה עוד לא החליטה.
אבל אני חייב שחרור בקרוב, ולכן החלטתי לכתוב לה מכתב מהלב, הרי הוא בפניכם לשיפוטכם:
"לכבוד: המפקדת.
הנדון: סיוע הומניטרי.
1. הואיל וביום רביעי בבוקר יש לי *******(פגישה חשובה בעבודה, שמתכונן אליה כבר כמה שבועות);
2. והואיל שהפגישה בזום, ועל הבוקר;
3. והואיל שאני צריך להיות במיטבי בפגישה, היינו - ישון היטב, לאחר שנת לילה רצופה, ארוכה איכותית וכדבעי;
4.א. והואיל שבשבוע האחרון נעלת אותי בכלובון ומאז רביעי האחרון אני נעול ברצף, ללא שום אפשרות לגעת בעצמי או בך למרות רצוני העז;
4.ב. והואיל שבלילות בהם אני נעול אני מתעורר לפחות פעמיים בלילה על-מנת למרוח את קרם האלחוש ולהיות מסוגל לישון למרות הכאבים שמסב לי הכלובון בו אני נעול;
5. לאור כל זאת, ולאור ההתנהגות הטובה שהפגנתי בתקופת הנעילה, אבקש לפנות לליבך ולבקש אותך לשעות לבקשתי הצנועה להלן;
6. אכן, אבקש לאור כל העיל שחרור מוקדם בשלישי בבוקר, כשבוע לתוך הנעילה שלי, ולמצער בשלישי בערב לקראת השינה, על מנת לאפשר את השינה הדרושה לי ולהביע את הרצון הטוב, ההליכה לקראת וההתחשבות.
7. בטוחני כי תאותי לבקשתי זו, מתוך היכרותי רבת השנים עם הלב הרחב שלך (הסבר הגיוני לגודל הציצי, כידוע), ותחושתי כי לא תרצי לענות את פני ריקם. דווקא ברוח הימים הללו בהם מדובר רבות על הפוגה הומניטרית לאויבינו, אני סבור כי בשלב בשעה להפוגה הומניטרית גם לאהובינו.
ברחשי כבוד ובתקווה לימים משוחררים יותר."
היא קראה, צחקקה, ולא הסכימה לתת תשובה. אמנם, גם לא שללה. אז יש תקווה.
הביטו.
אני ממש חייב את השחרור הזה. אני צריך רעיונות, איך לגרום לזה לקרות. חשבתי אולי לנסות למצוא רעיונות איך לשכנע אותה שאני לא אגע בעצמי בלילה שבו אהיה משוחרר, אבל זה דורש שהיא בכלל תסכים לשחרר אותי וגם שיהיו לי רעיונות כאלה. אני לאו-דווקא הטיפוס היצירתי. אם למישהו כאן יהיה רעיון - אשמח.
