נכנסתי למיטה בלילה שלפני הפגישה. הרגשתי שהיא תשחרר אותי, אם כי לא ידעתי באלו תנאים. חשבתי שהמפתח כבר יחכה לי על הכרית, כמו שלפעמים היא עושה כשהיא משחררת אותי.
אבל לא היה כלום על הכרית. בדקתי גם מתחת, כלום. התחלתי לשכנע שתביא לי את המפתח, והיא צוחקת. לא אומרת שלא, גם לא שכן, ואני לא מבין מה קורה אבל ממשיך לשכנע ולבקש. אחרי דקות ארוכות של שכנוע, היא מוציאה לי את המפתח ומזהירה אותי שאוי לי אם אנצל את טוב הלב שלה.
אני פותח את הכלובון, מאושר. הזין מתקשה ברגע. מנסה ללטף אותה, למזמז, לחרמן. אבל לחוסר מזלי היא לא מרגישה טוב, ולא עובד עליה בכלל. היא מרחיקה אותי ואומרת שהשחרור שלי הוא רק כי היא יודעת כמה עבדתי על זה ולא רוצה שזה יידפק, אבל אני לא הולך לגמור.
אני מנסה עוד קצת, לנסה לשים את היד שלה בעדינות על הזין שלי, והיא רק צוחקת ומזיזה אותי בהחלטיות. מזכירה לי גם את העונש שלי שעל הפרק.
(פותח סוגריים - כמה זמן לדעתכם היא יכולה לחכות לפני שהיא מענישה אותי על משהו שעשיתי לפני שבוע?! כלומר, זה לא אפקטיבי בשיט. בואי תענישי אותי גם על זה שאוננתי לפני ארבעה חודשים. אמרתי לה את זה גם, והיא רק אמרה שהיא זו שמחליטה מתי להעניש אותי. אבל זה נשמע לכם סביר?)
הולכים לישון. אני חרמן מאד, אבל לא מעז לאונן. לשמחתי, ובניגוד למה שחששתי, היא שחררה אותי בלי הגבלות נוספות ולא קשרה אותי או משהו, אז לא רציתי מדי לנצל את זה. היא בקלות יכלה להתנות את השחרור שלי בקשירה לידיים או כל דבר אחר שימנע ממני גישה לזין, והיא הייתה מתחשבת מספיק די לא לעשות את זה ולאפשר לי לילה של שינה רציפה ללא הכלובון. אז למה להיות מניאק.
בעיקרון, היא הודיעה לי שמיד כשמסתיימת הפגישה אני ננעל שוב. נגמרה הפגישה. הלך טוב, אז היא לא הכריחה אותי להינעל מיד. אבל ממש לא הרבה אחרי היא כבר שלחה אותי בצורה שלא משתמעת לשתי פנים להינעל ועכשיו. כמובן שניסיתי להתווכח, להרוויח עוד קצת זמן לא נעול, וכמובן גם שזה לא מאד עזר. כמעט הצלחתי להשאיר אצלי את המפתחות בלי שהיא תשים לב, אבל מתישהו גם זה היא שמה לב והכריחה אותי לתת לה אותם.
שוב נעול, הפעם גם בלי צפי לאיזשהו שחרור מתישהו. תחזיקו לי אצבעות.