אתמול בבוקר אני קמתי לפני המפקדת שלי. היא רצתה לישון עוד קצת.
הייתי חרמן מאד. זכרתי שעקרונית, אם אני מוצא את המפתח לכלובון - אני יכול להשתחרר.
אז חיפשתי לה בתיק. מצאתי.
שקלתי את זה רגע, כי חששתי שהיא לא תאהב את זה כל-כך. אבל החרמנות גברה, והחלטתי לשחרר את עצמי. שחררתי, אוננתי וננעלתי מחדש.
תכננתי כמובן לספר לה, לא רואה מצב שאני אאונן בתקופה שאני נעול והזין שלי ממש שייך לה, כמו גם הגמירות שלי - בלי שהיא תדע. אבל כשהיא קמה היא הייתה הפוכה קצת ולא הרגישה טוב וכל התנאים לא אפשרו את זה ממש. אבל כן רציתי להגיד לה שמצאתי את המחבוא, כדי שלא תשאיר את זה שם.
אז עשיתי את זה קצת עקום. התיישבנו יחד והתחלתי למזמז אותה, כאילו אני עושה עליה ׳חיפוש׳. היא חייכה, אז הרשיתי לעצמי להמשיך. אז אמרתי לה שאני הולך לחפש עליה את המפתחות, ושאם אמצא אני יכול לקחת. היא אמרה שסבבה, מתוך מחשבה שלא אמצא. לא מצאתי עליה, כמובן, אז המשכתי ׳לחפש׳ בתיק שלה שהיה ליד. לא יכלתי בשלב הזה פשוט להגיד לה, כי היה מישהו באזור (לא ממש ליד, אבל באופן שמונע אינטימיות) ולא יכלתי לדבר חופשי, לא משנה. בסוף ׳מצאתי׳ את זה (ייאמר לשבחה שזה היה מוסלק ממש ממש טוב ולקח לי קצת זמן למצוא בתיק לא גדול או מסובך), והיא כמובן חטפה לי אותם מיד ואמרה שזה שמותר לי אם אני מוצא זה רק אם היא לא פה. סבבה. אז דייקתי אותה שוב ושוב, שאם אני מוצא את המפתח כשהיא לא שם - אני יכול להשתחרר. היא קצת לא הבינה למה אני מדייק שוב, היא ידעה שלא מצאתי עוד מפתחות, אבל זרמה איתי.
הגיע הערב. נכנסנו למיטה, והיא מתחילה לנשק אותי ממש, כאילו אנחנו לפני לילה סוער. לא שאני מתלונן חלילה אבל זה היה מעט חריג, אז תהיתי בקול מה זה כל האהבה הזאת. חשדתי שהיא מתכננת לשחרר אותי היום, בתזמון לא טוב עם מה שהיה בבוקר, אבל אם היא תשחרר אותי אני כמובן לא אתלונן. אם כי זה גם הזמן שתכננתי להתוודות בפניה שהשתחררתי הבוקר ושבעצם ידעתי איפה המפתח כש׳חיפשתי׳ בתיק שלה. אם היא משחררת אותי עכשיו - אני בבעיה מהבחינה הזאת: אם אני מתוודה לפני שהיא משחררת אותי, היא כנראה תבטל את השחרור. אם אני מתוודה אחרי שהיא משחררת אותי - היא תכעס שלא התוודיתי לפני, ובצדק.
אבל הספקות שלי לא נשארו יותר מדי זמן באוויר, כי בתגובה לתהיה שלי היא שולפת בחיוך ענק וזומם את השוט, ואני מיד מבין שהגיע זמן העונש שהיא מבטיחה לי כבר יותר משבוע, ושאני הולך לחטוף הצלפות עכשיו. אני מנסה להתחמק, ואומר לה שעבר כבר המון זמן ושזה לא מתאים כבר להעניש אותי על משהו שעשיתי לפני יותר משבוע. היא לא מתרגשת מדי, כצפוי. מניחה לרגע את השוט ומרימה סרט משי, מהסוג שבו אנחנו משתמשים כדי לקשור עיניים (או לחסום פה, פעם אחת), ומורה לי להגיש לה את הידיים כדי שהיא תוכל לקשור לי אותן. אני מנסה שוב קצת להתחמק, מבקש שתוותר לי, שכבר עבר זמן ושהיא לא צריכה להעניש אותי. היא קצת נהנית, כך נראה, מהתחנונים שלי, אבל רוצה יותר להנות מצרחות הכאב שלי שהולכות להגיע תכף, אז לא ממש מקשיבה לבקשות שלי ודורשת שאגיש לה את הידיים עכשיו. בחוסר ברירה, אני מגיש את הידיים שלי, מצמיד אותן והיא כורכת סביבן את הסרט משי וקושרת אותי היטב.
כשאני קשור, היא מורה לי לשכב על ארבע. אני שוב מנסה להתווכח, להתמקח, לבקש, להתחנן, וכמובן שאחרי שהיא מסיימת להנות מהתחנונים שלי היא מתעקשת ומכריחה אותי לשכב על ארבע, עם ידיים קשורות כזכור, בהמתנה להצלפות שלה. ואז היא מורידה לי את התחתונים ומתחילה להצליף בי, בכל הכוח, על הטוסיק החשוף, על הגב, מה שבא ליד. אני נאנק מכאבים ומתחנן שתפסיק ושזה לא פייר כי עבר כבר הרבה זמן. היא מתעקשת שאגיד על מה אני נענש (על זה ששחררתי את עצמי לפני שבוע ויום כשהיא הייתה עם חברה והשאירה את המפתחות על המדף) ואני טוען בין הצלפה להצלפה שהיא ממש היום אמרה שאם אני מוצא את המפתח כשהיא לא נמצאת אני יכול להשתחרר. זה לא עוזר, ההצלפות ממשיכות, והיא טוענת שא. זה היה לפני שהיא אמרה את זה, וב. מהיום הכללים משתנים, ואם אני מוצא את המפתח אני מחויב להגיד לה שמצאתי והיא תגיד לי מה יהיה העונש שהיא תתן לי אם אשתמש במפתח לשחרר את עצמי, ואז בהתאם לזה אני אצטרך להחליט אם העונש שווה לי.
כל זה תוך כדי הצלפות נוראיות, כל אחת חזקה, כואבת וסוחטת ממני צרחות כאב יותר מהקודמת. היא מסיימת להצליף בי, מלבישה לי חזרה את התחתונים על הטוסיק הכואב, ונשכבת לידי עם נשיקה. בהמשך, היא מודיעה לי שאני נשאר גם קשור הלילה. עונש קשוח מאד, ובעיני לא הוגן (אם לא נחשיב את השחרור הלא צפוי הבוקר), אבל זה מה שחששתי שהיא תעניש אותי. מתחיל להתכונן מנטלית לזה שאני הולך לישון עם ידיים קשורות. זה קשה מאד מאד מאד.
בשלב מסוים אני מחייך, והיא לא מבינה למה. אולי תהתה אם נהניתי מדי מההצלפות.
אני מוודא איתה שהעונש להיום הסתיים, למעט הקשירה בידיים (וואו, רק היה חסר לי שלא. לא יודע לספור כמה הצלפות חטפתי), ומוודא איתה גם שהחוק החדש שהיא קבעה תקף רק מעכשיו ולהבא.
ואז אני מספר לה.
אני יכול מיד לראות עליה שהיא מתבאסת עלי מאד מאד. לא עזר שהיא אמרה שמותר לי אם אני מוצא את המפתח, לא עזר שחילצתי ממנה שאם זה באמת קורה היא לא תתבאס עלי, כי בפועל כשהיא שמעה שזה כבר קרה היא כן התבאסה, מאד.
היא אומרת שהיא חושבת שאולי זה לא עובד, ושאם אני רק רוצה כל הזמן לאונן ולא אותה (כזכור, מראש התחלנו עם הכלובון כי כשאני מאונן החשק המיני שלי כלפיה קצת פוחת לפעמים) וזה בעצם משחק מחבואים עם המפתח - אז זה לא ממש עונה למטרה. כי מה יהיה בתקופות נגיד שלא אהיה נעול, אני כל הזמן לא ארצה אותה.
ואני מתחרט, מתחרט עד עמקי נשמתי.
מבין שאולי ניצחתי בקרב אבל הפסדתי במלחמה. מול עצמי, כמובן. המפקדת שלי היא לא האויב, להפך. אני, והחרמנות הקבועה שלי, זה האלמנט שאני צריך להילחם בו, והכלובון והמחויבות של אשתי לכל זה (ואיך שהיא נכנסה לזה לגמרי, ולרוב נראה שהיא נהנית יותר ממני) - זה אלמנטים בהם אני יכול וצריך להשתמש כדי לנצח את המלחמה הזאת, לשמר את החרמנות מרוכזת ומזוקקת לטובת האישה של חיי, שאותה אני אוהב בכל חלק בגוף.
ופספסתי את זה, בדרך לממש את החרמנות. ניצחתי בקרב מול הכלובון, הפסדתי במלחמה עם החרמנות, שהיא האויב האמיתי. יותר נכון, השליטה הרופפת שלי עליה, היא מה שאני צריך להילחם בו. לא הכלובון.
ההסבר שלי לזה, לזה שנלחמתי את המלחמה הלא נכונה, היה שבתקופות שהיא נועלת אותי - אני נותן לה ולכלובון להיות אחראים על החרמנות שלי, וקצת מוריד את האחריות ממני.
זה אומר שאני אחשוף את עצמי לפעמים במכוון לתוכן מחרמן מאד כאן או בפורומים אחרים, בידיעה שאין לי מה לעשות עם החרמנות הזאת כי היא מחזיקה אצלה את המפתח להכל. כך שאני יכול להתחרמן עד מחר, זה רק יוסיף לעוצמת החרמנות שהיא תקבל כשהיא תחליט שבא לה. החיסרון בזה, כמובן, הוא מה שקורה כשאני כן מוצא את המפתח, שאז אין לי כמעט בכלל מעצורים. זה בניגוד לתקופה למשל קצת לפני הכלובון, שאז בכוחות עצמי נמנעתי מדברים שיקשו עלי ושמרתי את כל החשק המיני שלי רק אליה. הבעיה היחסית בלעשות את זה לבד - זה שזה לא תמד עובד. כלומר, אני גבר, ובנאדם, מה שהופך אותי (בעיני) ליחסית חלש בהקשר הזה. אני יכול לנסות את זה, וגם להצליח יחסית, אבל המחיר של אם אני נופל הוא יחסית גבוה. ולכן הכלובון. בתקופות שהוא לא יהיה - אני אהיה חייב לעבוד הרבה יותר קשה. ולכן כל עוד הוא כן נועל אותי, אני חייב להיות מחויב לזה לא פחות מאשתי.
דיברנו על זה קצת, ונראה היה שהיא קצת התעודדה. רציתי לחבק אותה, אבל הידיים שלי עדיין היו קשורות. ביקשתי ממנה שחרור קצר כדי שאוכל לחבק אותה, ולשמחתי היא הסכימה, לא לפני שהודיעה לי שכמובן מיד אחר-כך היא תקשור אותי שוב. היא שחררה לי את הקשירה וחיבקתי אותה חזק. הרגשתי שאני מצמיד אליה מחדש, פיזית, את המחויבות שלי כלפיה, והדגשתי כמובן מילולית שוב ושוב כמה שאני אוהב אותה. היא אוהבת שאני אומר את זה, ואני לא תמיד אומר מספיק.
היינו עוד קצת ככה, ואז היא קשרה לי שוב את הידיים בסרט משי והלכנו לישון. בשלב הזה, למרות שזה באמת עונש מאד קשוח, לישון קשור, הרגשתי שזה קצת מגיע לי באמת. זה לא שלא אקבל עוד עונשים, אני מניח, אבל לא על כזה דבר. את הלקח שלי למדתי. גם מהעונש, כנראה.