למה צריך לתת שם להכל?

שנים רבות לאחר מכן, כשאעמוד מול המראה, ודאי אזכר ברגעים הבודדים ההם, שפוערים סדק קטן שמחריב הכל. אעמוד מול המראה ואביט בכמה שיערות שיבה שצצו מוקדם מידי, כאילו נושאות עימן משמעות שגרמה להן להחוויר, ואזכר ברגעים ההרסניים ההם, שגרמו לכל העתיד הנראה לעין לקרוס.

כי לפעמים זה מכה בך: אחרי שאתם מדברים המון כל יום, אחרי שהיא לא הצליחה להוריד ממך את הידיים שלה ולנשק אותך למרות שיש לה חבר, אחרי שהתנפלת עליה באוטו והיא אמרה "אני אוהבת אגרסיבי", ואחרי שהיא לקחה אותך לחדר צדדי ודקרה אותך קצת ומשכה את זה כדי שיכאב עוד, ואתה לא יודע מאיפה היא יודעת, ואם היא יודעת, אבל חושב לעצמך שאיזה כיף זה להיות מאוהב במישהי שגם תאהב להכאיב לך; ואחרי הדברים האלה, אתה תבוא אליה, כמו תמיד, ותציע לה לרדת לסיגריה אפילו שמעולם לא עישנת ואתה לא מתכוון להתחיל, והיא אפילו לא תרים אליך מבט אלא רק תסנן "לא יודעת, יש לי עבודה", כאילו זה אי פעם שינה לכם משהו. ואתה מרגיש את הפור נופל, והוא נפל לרעתך: מה שהיה כבר לא יהיה. ואתה נאחז במה שהיה פעם, וחושב, אולי בכל זאת יש לה עבודה, אולי בכל זאת היה לנו כיף ביחד, אולי בכל זאת היא התכוונה לכל הדברים שהיא אמרה עד לא מזמן. ואתה יודע שלא.

ואז אתה מבין, שכל הרגעים שווים, אבל חלקם שווים יותר, ויש רגעים שלא תטרח אפילו לזכור ויש רגעים שלא יעזבו אותך גם אם תרצה. ואתה תיזכר בשורה ההיא של רדיוהד, Just 'cause you feel it doesn't mean it's there, שורה שהתאימה ליותר מידי מצבים בחיים שלך, וזה אכזרי כמה שהיא מדויקת; ואתה חושב כמה קלישאות ספרותיות כבר תוכל לדחוף לכמה שורות שרצות לך בראש, וכמה שירים תוכל לשמוע, וכמה לילות אתה תשכב במיטה בלי להירדם ותחכה שיגיע הבוקר כדי שתוכל להפסיק לחשוב, וכמה ימים עוד תחכה עד שיגמרו כדי שתוכל להיכנס למיטה ולנסות לברוח מהעולם, וכמה זה לא ישנה כלום; ואז, אתה מבין שזה נחתך שם, באותו הרגע בו היא לא רצתה לרדת איתך לסיגריה, ואתה לא תאמין שסיגריה אחת יכולה לשנות כל כך הרבה.

ובסופו של דבר, אתה מבין שככה זה: כל אחד וכיתת היורים שלו.

את יודעת, אני דווקא שמח על הדברים הקטנים שנתת לי. הדברים השימושיים התאקלמו אצלי יפה. את המתנות שנתת כדי לצאת ידי חובה מלכתחילה לא אהבתי, מצטער. אבל יש את הפתק ההוא שרשמת לי פעם, שדי מזמן כבר עושה לי דקירה כזאת בלב אפילו שהוא היה אצלי בתיק המון זמן והתלכלך משאריות שוקולד שהתפזרו שם. ואני בכלל לא כזה אוהב שוקולד, רק לפעמים. ויש את המתנה הזאת שהבאת לי פעם, שהדברים שאמרת לי עליה אז דוקרים לי קצת היום. ואת יודעת, הלכתי לפני כמה ימים בעיר העתיקה, והלכתי לסמטה ההיא שהתנשקנו בה פעם, כאילו איזו משובת נעורים מאוחרת מידי באה לבקר אותנו אז, וגרמה לנו להרגיש מיוחדים שאנחנו מתנשקים מול בית של איזה רב גדול.

אבל את יודעת, זה לא גורם לי להרגיש רע. אני לא אבוא עם הדברים ועם הזכרונות למעבדה ההיא של שמש נצחית בראש צלול (וגם אם כן, זה רק כדי לראות את קירסטן דאנסט בקבלה) ואבקש למחוק את הכל מהמוח שלי. אני לא אעיף את הכל לתוך ארגז בהתקף זעם ואזרוק אותו לפינה שלא אתקל בו יותר. אבל אם כן, זה לא יהיה כדי לברוח ממה שאני מרגיש. זה יהיה כדי לברוח ממה שאני חושב שגרמתי לך להרגיש.

"And when we meet, I scream into your ear everything but a one thing that I really want to scream into your ear".

השורה הזאת תפסה אותי בפעם הראשונה ששמעתי אותה, לפני איזה 10 שנים. הייתי יושב מאוחר בלילה, שומע מוסיקה קצת עצובה וקצת כותב, או לרוב הרבה מתכתב. גם היום אני ככה. תמיד חשבתי על עצמי שאת ההתבגרות שלי סיימתי איפשהו בגיל 12 ומאז אני פחות או יותר אותו בנאדם. מידי פעם אני מקבל הוכחות שזה נכון.

אז השורה הזאת ישבה וחיכתה באחורי הראש שלי. והנה הגיע זמנה להגשים את עצמה. אמנם לא נפגשנו, ולא צרחנו, אבל גם ככה הצורה מעולם לא עניינה אותי. רק המהות. ואת המהות מרגישים בשניה הראשונה, לשבט או לחסד.

אז עלתה לי בראש המחשבה הזאת, המחשבות המטופשות האלה שאתה חושב לפעמים שאם תמצא להן תשובה אז הנה מצאת את העקרון הבסיסי של החיים, היקום וכל השאר. אז חשבתי, על מה אנחנו מצטערים יותר בסופו של דבר - על הדברים שאמרנו, או על אלה שלא אמרנו? אבל התשובה, מן הסתם, הרבה פחות מעניינת מהשאלה.

ואת יודעת, כל מה שרציתי להגיד זה כמה התגעגעתי אלייך. אבל לא אמרתי לך.

* פוסט זה, בניגוד לשני קודמיו, לא נכתב בהשפעת אלכוהול.

אני יכול לצאת ולשתות. אני יכול לפלרטט עם הברמנית היפה. אני יכול לפגוש בנות יפות ולדמיין איתן מה הן תעשנה (!) לי או מה אני אעשה להן. אני יכול לדמיין את אותם דברים גם על בנות יפות אחרות, בלי שהן יודעות שזה מה שאני מדמיין עליהן כשאני כל כך נחמד ואכפתי. אני יכול לשמוע מוסיקה. אני יכול לנגן. אני יכול ללמד את עצמי לנגן על כל מיני כלים שיהיו לי ליד הידיים. אני יכול לנסוע באוטובוס 50 דקות ולהסתכל על הנוף ואז לנסוע בעוד אוטובוס עוד חצי שעה ולשנוא את הנוף. אני יכול לסיים את התואר. אני יכול להתעצבן על אנשים שלא עומדים במילה שלהם. אני יכול להכריח את עצמי לעמוד במילה שלי כי כזה אני. אני יכול להסתכל על אנשים ברחוב ולחשוב מה לעזאזל התכלית של כל זה. אני יכול לדעת יסודות במכניקת הקוונטים, אבל לא להבין. אני יכול להיכנס ללימבו של להישאר ער עד מאוחר (מאוד), ולקום מאוחר (מאוד), ואז לצאת מזה כי זה חשוב לקחת את עצמי בידיים. אני יכול לנסות ללכת לישון לפני שהציפורים מתעוררות ומרעישות לי, אפילו שזה פסטורלי.

אבל אני לא יכול להוציא מהראש את התמונה שלך בוכה, מסתכלת עליי במבט כזה של לא מאמינה שזה קורה. ולא מאמינה שזה קורה דווקא עכשיו, דווקא אחרי הנעים שעשיתי לך. אני לא יכול להפסיק לחשוב שאמרת לי שאת לא רוצה שאני אלך, שאת הכי לא רוצה בעולם שאני אלך. ואני לא יכול להפסיק לחשוב שבסופו של דבר, הסתובבתי והלכתי.

והיום, אני עדיין מסתכל על הרחוב הקטן שלך כשאני עובר שם. כאילו שאדע מה לעשות אם אראה אותך.

גיל 17. או 20. או 19. או אחרי. או לפני. את לילות הסופ"ש אני מעביר בצ'ט של תפוז, מחפש סוטות כמוני לסייברים או לשעשועים במצלמה. לא חשבתי אז בגדול. גם היום לא יותר מידי, ואני מנסה להיגמל מזה.

כבר יצאו לי משם קשרי שליטה וירטואלית די ארוכים ומוצלחים. המון דברים עשיתי מאחורי העדשה. והנה אחת "שרמוטת סייבר" (או שרמוטה לסייבר; שתיהן היו אז), אני פונה אליה ומציע סייבר, או מצלמה, או שניהם. והיא רואה את הניק הקבוע שלי, והתיאור, שמעידים, באופן די בוטה, על היותי נשלט, ואומרת שכן, בתנאי שאני אעשה כל מה שהיא תגיד לי. אני מגחך (מצטער: אני לא נשלט לנשלטות) ומתחיל לשאול פרטים ביוגרפיים שיעזרו לי לבנות תמונה שלה בראש, שסביר להניח רחוקה אלפי שנות אור ממה שהיא באמת. אבל תמונות פיקטיביות של הצד השני אינן רק נחלתם של קשרי הצ'טים.

היא הייתה מקסימה. שירתה בחיל אוויר, או לפחות ככה היא אמרה. היה לנו כיף ומחרמן בין המקלדות. אחרי הרבה שנים כנשלט, ידעתי טוב מאוד על איזה נקודות ללחוץ ואיך. ומחוץ לסייברים, גם היה טוב. היא הייתה נהדרת. יש כאלה שאתה מתחבר אליהן ממש בקלות, לא יודע למה. ואולי זו שוב אותה פיקציה בראש שנוצרת לנו כלפי הצד השני.

העברנו ככה כמה חודשים. היא מפחדת לצאת מגבולות הניק והצ'ט. אני משפיל אותה ואנחנו מתחרמנים מכל רגע ואני מותח לה את הגבולות ואנחנו מתחרמנים מזה. וכשאני לא משפיל אותה, החיבור הטוב שלנו נותן את אותותיו.

באחת השיחות האחרונות שלנו, באיזה שישי בלילה, אני אומר לה על איזו שורה משיר שתפסה אותי, "בכל פגישה מקרית יש משהו פטאלי". "וואי, איך זה נכון", היא ענתה. לא יודע אם היא הכירה את השיר. לא יודע למה היא הסכימה איתי (ועם פן) שזה כל כך נכון. אני לא יודע למה אני מסכים עם זה. יש רומנטיקה כזאת של הרס, שמחפשת את הפטאלי בכל דבר. בכל פגישה מקרית, בכל חיוך, בכל לילה לבד עם וויסקי, בכל סשן (בעיקר בכל סשן). הרומנטיקה הזאת מטופשת. אין הנאה בביבים, גם אם יש איזו אידיאליזציה מטופשת שאני עושה לדרך אליהם בראש שלי. ואני לא יודע למה אני נמשך לרומנטיקה הזאת של הרס. כבר שנים שאני לא עושה שום צעד לכיוונה, וזה טוב. אבל לפעמים היא קוראת לי, כמו סירנה על החוף. ואני לא נענה, אז היא סירנה לא כל כך מוצלחת. וטוב שכך.

האם גם היא נמשכה לרומנטיקה של ההרס? דמיינה את עצמה נרדמת שיכורה? או על הברכיים, כואבת מהמון אטבים, והרוק נוזל על הרצפה, ומבקשת עוד, לא כי מכריחים אותה, אלא כי היא באמת רוצה?

טיבם של קשרים כאלה לחדול מלהתקיים בלי התראה. יום אחד היא לא מתחברת יותר, וזהו. זה לא הפתיע אותי, ידעתי שזה כך. היו כאלה שנעלמו לפניה, והיו כאלה שנעלמו אחריה. אני לא יודע למה נזכרתי בה פתאום (טוב, אני יודע). אני לא יודע למה דווקא לגביה זה צובט קצת. טוב, אני יודע. אולי כי זה מה שאני רוצה: מישהי שתהנה איתי מהדברים הסוטים והדפוקים, ואז תהנה איתי משירים של אלתרמן ופן ויונתן כשהיא שותה איתי וויסקי ונרדמת איתי על המיטה.

אני לא יודע מה אני זוכר ממנה, ואם מה שאני זוכר הוא נכון. לא זוכר מתי, לא זוכר כמה. קניוק כתב שאפשר לזכור או להמציא זיכרון ואחרי כמה זמן אתה לא יודע מה היה ומה המצאת (ובחיי שאני מרגיש קצת רע לכתוב את קניוק באתר הזה). אבל אני יודע וזוכר שפעם הייתה איזו מישהי, ששירתה בחיל אוויר או שלא, שהייתה גבוהה ורזה או שלא, שהתלהבה מ"בכל פגישה מקרית יש משהו פטאלי". ולפעמים אני חושב, שאולי לא צריך יותר מזה.